Rimmōn · 1923-01-01 · 6 (1923) · p. Seite 30 (ל)

בהערה החסטורית לתקופת פריחת הפילוסופיה בספרד באד אנכרוניסמים שונים• "בבין השמשות של המאה השביעית והשמינית לאלף החמשי׳ בשעה שהאורתודוכסים בספרד הצליחו להעלות על מוקד בקורדובה את כל הספרים הפילוסופיים הראשונים שהובאו לספרד מן המזרח» היתה פורחת כבר קולטורה יהודית עשירה בספרד״ (עמוד 141—142). בסוף המאה השביעית האמורה יכל להמצא בספרד אך ורק הספרים של אלבנדי׳ כי ספרי אבונצר אלפראבי במעט שלא נכתבו עוד׳ ועלי אבן־סינא נולד קרוב לדור שלם אחרי הזמן ההוא• באמת היה מוקד ספרי הפילוסופיה מטעם אדוקי האסלם בקורדובה במחצית השניה של המאה התשיעית ובין הספרים הנשרפים נמצא גם הספר הגדול של אבוחמד אלגזאלי "אהיא אלעלום" (תהית המדעים). מדברי המחבר נראה׳ כי "קנו שליחי יהודי ספרד את ספרי התלמוד שבסורא אחרי שנסגרה הישיבה שבה לצמיתות׳ וקנו בלי ספק גם את חבוריו של סעדיה אחד מאחרוני גאוניה". אמנם אין הדבר חשוב למחקר הפילוסופיה׳ - אך מעולם לא שמענו שקנו יהודי ספרד את ספרי התלמוד של ישיבת סורא אחרי שנסגרה הישיבה לצמיתות׳ וכמו כן יודעים אנו עכשו כי עוד שורה שלמה של גאונים התמידה בישיבת סורא עד קרוב למאה שנה אתרי מות רב סעדיה גאון• גם פרט שקיעת שמש משרד הגאונים בפומבדיתא ד׳ חתי״ח (עמוד 142) — מהיכן נתגלגל לידי המחבר ז ב ח י י היה על דעת המחבר הפילוסוף הראשון לא רק בקרב היהודים שבמערב (ורבי יצחק הישראלי ורבי שבתי דונולו - וגם הם היו פילוסופים לפי הכרת המחבר - להיכן נעלמו?)׳ אלא בספרד בכלל. - לא בן שער המו״ל את ספר חובות הלבבות במקורו הערבי׳ הד״ר א׳ ש׳ יהודה׳ שהביא ראיות כי היה רבי בחיי בן דור אלגזאלי׳ ועל כל פנים צעיר מבן־גבירול. יתד עם זה כותב המחבר שנמצא רבי בחיי תחת השפעת אבן־סינא שמת במיטב ימיו בשנת ד" א תשצ״ז׳ ובודאי הגיעו ספריו אל ארץ ספרד רק אתרי מותו - ובזה סתר במקצת את דברי עצמו (על־כל-פנים בשיטת אבן־גבירול אין להכיר רשמי אבן־סינא). המחבר הבטיח להביא ראיות על קדמות זמן רבי בחיי - ועלינו לחבות עד שיראה לנו במופת את צדקת הנחתו ונראה אם יאמנו דבריו. אולם דברי המחבר׳ כי "הנתוח הפסיכולוגי הדק של החיים הדתיים הפנימיים בבקורת ובהוראה בא לו לבחיי בעיקר הדבר מתוך התהלים והאגדה התלמודית״ (עמוד 149)׳ הם רק תורתו הפרטית׳ ואשרי המאמין כי אין להם על מה שיסמכו׳ אחרי שהראה בבר שרינר (ולחנם פסח המחבר באן על דברי רבו 1) ואחריו הוסיף הד״ר יהודה בראיות חזקות׳ שפרשיות שלמות בספר "חובות הלבבות" מועתקות מספרות הפרישות (הזהד) הערבית• יהמחבר עוד קובע מסמרים בדבריו בהוסיפו: "השפעת בית זו ברוחה המעשי הצילה אוחו (את רבי בחיי) מרוח ההזיה הסגופית שהיתה מנשבת מספרות המוסרית של הערבים• במשפטו זה הראה המחבר שאינו בן־בית במקצוע הספרות המוסרית הערבית ועל כן צמצם את כולה בגון המיסטי המיוחד של תורת הצופיה׳ תחת אשר נמצאה ספרות מוסרית שכלית (רציונלית) שלמה לערבים• במקום אחר (עמוד 147 בהערה) הראה׳ כי לא עמד על ערך אלגזאלי׳ הוא בעל המחשבה המקורי ביותר שבין הערבים׳ ודי היה לו לכתב עליו כי היה "סקפטיק"׳ "והדבר הזה מוטל בספק". ומתוך זה בא לסתור. גם את השפעתו על רבי יהודה הלוי׳ אף כי השפעה זו לא היחה בסקפטיות (שבה התיחס רבי יהודה הלוי לפילוסופיה)׳ בלבד׳ כי־אם גם בבנין האמונה המיסטית של הלוי• אלו שם המחבר את לבו לדברי אלגזאלי׳ יבול למצוא שם מעשה מרכבה ומעשה בראשית ותורת אידיאות וכל מכשירי הפילוסופיה החביבים עליו• ואגב לא דק המחבר לפרקים בדבריו• ובאותה ההערה שכתב בתחלתה: "ובכלל לא חדשו הפילוסופים שאחרי אבן־סינא הרבה והשפעתם על פילוסופי ישראל לא היתה ״מסוימת כלל.״ סיס ״ואבן־רשד ... השפיע הרבה על פילוסופי ישראל". בפרשה הרביעית (התקופה שאחרי מימוני) הגיע המחבר אל תורת־חסוד (הקבלה) של ימי הבינים. על דעתו באה הקבלה המעשית אל ארץ אשכנז מארץ ישראל ולא מבבל׳ ששם פרחה הפילוסופיה (168-167). בדבריו אלה הפך את הקערה על פיה׳ שהרי מסרת האשכנזים מלמדת אותנו׳ כי חורת הסוד הגיעה אליהם דוקא מבבל דרך איטליה׳ והמחבר בעצמו הביא את הדברים אחר-כך בהערה (עמוד 249) והוסיף׳ שאינו רוצה להכריע בדבר. לחנם הסיח המחבר את דעתו מהחוליה החדשה שנוספה על שלשלת תורח־הסוד על ידי ספר יוחסין של רבי אחימץ• במקום אחר (186) מדקדק המחבר שרבי אלעזר מווירמייזא היה מקבל עיוני׳ ומכיון שהוא הוא ראשה ורבה של כל הקבלה האשכנזית׳ הרי סתר בזה את דבריו הראשונים שקבלת האשכנזים חיתה מעשית. - אחרי־בן המחבר נכנם לפרדס הקבלה ומאריך לטיל בין נטיעותיו• בודאי כל נסיון להקים איזה סדר בחהו־ובהו השורר כאן ראוי לשבח׳ ויאתה תודה למחבר׳ על אשר העביר בבני־מרון את ספרי המקבלים הראשונים ועמד על ראשי פרקיהם. אולם גם כאן הלך בדרכו המיוחדה ולא נתן לנו הסברה שיטתית׳ רק בחר לו פרובלימות אחדות שמצאו חן בעיניו ביותר ועמד עליהן וגלה אח מקורן בדברי הקודמים. וגזר על בנוגע למיכאל השר הגדול המקריב קרבנות על המזבח אשר למעלה לא פרש לנו המחבר׳ אם הוא נצחי׳ או הוא נברא ובטל מדי יום ביומו• אגב מדברי המחבר נראה כי המאמר על המזבח הבנוי ומיכאל השר הגדול המקריב עליו הוא מעין תדוש של רב עצמו(על יסוד מנחות ק״י עמוד א׳) אף כי נמצא פעם שניה בשם ריש לקיש(חגיגה י״ב ע״ב)׳ ובלי ספק הוא לקוח ממ6רח עתיקה. - בכלל כל הפלפול על דבר הפילוסופיה של רב הוא מוזר מאד בעינינו. מן מאנורי האגדה המיוחסים לרב בחר המחבר לו את אלה מיכול לדרוש כעין חומר לדברי־פילוסופיה ועזב את יתר המאמרים׳ המוכיחים בחוש׳ כי היה רב רתוק תכלית הרחוק מכל מחשבה פילוסופית• אחר״כך עבר המחבר אל תקופת הגאונים ועמד על -ספר יצירה"• הנה רב סעדיה גאון׳ שהיה על כל פנים קרוב יותר לאין־ערך לתקופת חבור ספר יצירה׳ גלה דעתו שחבר הספר בארץ ישראל והביא ראיות לדבר׳ ובודאי ידע על יסוד מסרת הישיבות שלא חבר הספר הזה בבבל• אחרי אלף שנים בא המחבר להוכיח לרב סעדיה גאון את טעותו ולהראות כי נכתב הספר הזה דוקא בבבל׳ וצמח בבית־מדרשו של רב• בפלפול הארוך (עמוד 106-100) הרבה המחבר להביא עדויות הסותרות את דבריו מראיות על ייושר הנחתו• ובאמת לא נמצא בכל המשא־ ומתן שלו אפילו צל של הוכחה על צדקת השערתו. אחרי פתיחה על דבר התיאולוגיה - שיש בה מנותן־טעם פילוסופי — של בת הפורשים הערביים (מעתזלה)׳ שגלה בה המחבר את דעתו׳ כי קבלה הכת הזאת חרבה דברים ממקור ישראל (באופן ישר ולא על ידי גלגולים)׳ בא להראות׳ שפילוסופי ישראל לא היו מחקים את הפילוסופים הערבים בלבד׳ כי־אם היו חפשים מהם בדרך יצירתם במדה מרבה וגם מושפעים מן המ6רת הלאמית• יש לחשוב בי הנחה זו צודקת כשהיא' לעצמה׳ ומכל־מקום לא טוב עשה המחבר שזרק אותה בלשון מורה ־ ודאין ולא הביא ראיות מספיקות לאמת אותה• מקוים אנו׳ שבכרכים הבאים של ספרו עוד ישוב המהבר אל השאלה הזאת ויגלה לנו את היסודות הממשיים שסמך עליהם את דבריו• המחבר נגש אל הפילוסופיה של ימי הכינים׳ בתחלה הוא מבאר לנו את יסודות הפילוסופיה הערבית ואנו למדים מדבריו, שהיו "הערבים זקוקים" להשפעתם של חמשה זרמים שונים: אריסטוטליסמום פשוט׳ כפי מה שהוא מונח בספריו׳ וארבעת מיני אפלטוניסמוס ממוזג מעט ביסודות פריפטטיים: זה של פלוטינום וישיבתו׳ הארמי-הנוצרי ושני סגנוניו של האפלטוניסמוס היהודי״ (עמוד 130) מה הם שני הסגנונים האלה 7 "הם הזרמים של מרכבה ובראשית". כנראה נעלמה מהמחבר כאן הלכתו הראשונה׳ שמעשה מרבבה אינו אפלטוניסמום כלל׳ אלא מיתולוגיה בבלית ישנה שקודם המונותיאיסמום המוחלט של ירמיהו׳ שנכנסה אל דברי יחזקאל ראש המדברים של ההשקפה הישנה. וכמו כן לא שמענו קודם כי מעשה מרכבה ומעשה בראשית היו מעורבים ביסודות פריפטטיים. ובמו בן חסר כאן האפלטוניסמום של רבי יהושע בן לוי׳ שחלק׳ בידוע׳ גם על מעשה בראשית וגם על מעשה מרכבה׳ ואיה האפלטוניסמוס של רב׳ אשר נטה אחרי המשנה ודקדק שכל האידיאות׳ שהיה מאדנט אותם עם המלאכים׳ הן נבראות 7 כלום לא השפיעו אלה על הערבים כלל וכלל ז אפשר היה לעשות עוד חלוקים יותר דקים ולהביא מיני אפלטוניסמוס ממוזג ואפילו בלתי ־ ממוזג שאין מספר להם. במרוצת דבריו הביא המחבר הדוש נאה לבאר מדוע היו "היהודים שמורים נגד סגנוגיהם הגסים והעכורים של המסתורין שמרמים אלה״ (עמוד 131). אחר־כך גזר ש״האחים הנאמנים"(או "הטחורים") הערבים("אכ׳ואן אלצפא") יצאו מבת חצופיא׳ ו״שרוב המעתזלה באו ממחנה השיעיים (ולא מכת הסוונה) עמוד 132). ומשם הגיע סוף סוף אל עצם הפילוסופיה הערבית של ימי חבינים• גם פה התרחק מן המחקר האנליטי ובחר תמורתו במדרש הסינתטי. לא מה שלמדו הפילוסופים נתן לנו המחבר כאן בהסברה שיטתית׳ בי־אם מהיכן לקחו פרט אחד או פרט שני, לשיטתו של מי הלכו ומאיזו סבה החזיקו בדעה האחת או בשניה. אפלטון ואריסטו ופלוטינום עולים. בקנה אהד וחפילוסופים הערבים אוחזים בזה וגם מזח אינם מניחים ידיהם׳ והמחבר מנחש להכיר את סוד־הגלנולים של הדעות הפילוסופיות ומקים את כל אחת על שם בעליה• בודאי יש הרבה חדושים חשובים בפרשת־ הספר הזאת׳ אולם הדרך הקלידוסקופית של מדרש המחבר והקפיצות מפילוסוף אחד אל משנהו עם כל ח״לשיטתו" מבלבלות את מח הקורא ומחלישות את רשם הדברים• בטרם ידענו מה היא שיטת פילוסופי האיסלאם (כאלו לכל הפילוסופים שיטה אחת היתד.) לכל פרטיה ודקדוקיה׳ כבר שמענו׳ ש״הפילוסופיה החיצונית שלהם מיוסדת על פירושו של סלוטינום בדברי אריסטו׳ בעוד שהפילוסופיה הפנימית שלהם מיוסדד. על מסקנותיו של פלוטינום בשיטת עצמו לפי פירושו בדברי אפלטוף (עמוד 137). יוצא מזה׳ שלא ידעו הערבים את אריסטוטלים כצורתו - בעוד שנודע לנו, שכמעט בל ספרי אריסטוטלים עם המפרשים המובהקים שלו׳ אלבסנדרום איש אפרודיסיאם ותמיסטיום וכנראה גם ספרי תאופרסטים׳ נמצאו תחת ידם׳ והרבה מחקרים פריפטטיים טהורים אבדו במקורם חיוני ונשארו רק בתרגום הערבי או בעברי שנעשה ממנו.