Rimmōn · 1923-01-01 · 6 (1923) · p. Seite 28 (×›×—)

חאלהים יצר אח האדם ואת בל החיות מן האדמה והצמיח כל מיני צמחים מן האדמה. והנה ראשית הפרשה הזאת היה סתומה/ אולם קרוב יישכל כי בפסוקים החסרים (הרי הפרשה בעצמה מתחלת: "וכל שיח השדה טרם יצמח" על דעת החוקרים החושבים שהפסוק הראשון הוא מעשה עורך הספר) נמצאו גם דברים על בריאת השמים והארץ. רעיון הבריאה הוזכר גם בדברי הנביא עמום - שקדם לירמיהו יותר מארבעה דורות• "יוצר הרים ובורא רוח. עושה שחר ועיסה. עושה כימה וכסיל והופך לבקר צלמות ויום לילה החשיך ה׳ שמו" הוא בלי ספק יוצר העולם• לפי הנוסח בתרגום השבעים נמצאו כבר "בספר השיר" (כנראה "ספר הישר״/ אחד הספרים העתיקים ביותר) דברי שלמה המלך בעת הנבת בית-המקדש: "שמש בשמים הכין ח׳/ אמר לשכון בערפל" (שלש התיבות הראשונות נשמטו בספר מלבים א׳ ח׳ י״ב) האמונה/ כי ה׳ הוא בורא העולם היתה שגורה בקרב העם - ולאו דוקא בקרב אנשי הרוח - מדורות קדמונים׳ ולא קמה מתוך ההתנגדות לקוסמוגוניה הבבלית ולאמונה במלאכים וכרובים בימי ירמיהו. - ראיה מכרעת לדבר זה הם דברי חזקיהו בתפלתו: "ה׳ אלהי ישראל יושב הכרובים אחה הוא האל ה ים לבדך לכל ממלכות הארץ׳ אתה עשית אח השמים ואת הארץ" (מלכים ב׳ י״ט ט״ו׳ ישעיה ל״ז ט״ז). בדברי התפלח הזאת אין אנו מרגישים שום הדוש גדול ברעיון האלהים׳ הדברים נראים בעינינו כמוכרחים מאליהם ובמפורסמים. ומי יטיל ספק׳ שישעיהו הנביא׳ בעל ההשקפה הרוממח על אלהים והאמונה שהאדם הוא יציר אלהים (ב״ט ט״ז) חשב לדבר מובן מאליו את רעיון ־ הבריאה׳ ואבן ־ הפנה שהניח ירמיהו - על דעת המחבר - ברעיון שכל העולם לא נברא אלא כדי שיקבלו ישראל את התורה ולבסוף יביאו אח בל העמים לקרוא בשם אלהי ישראל׳ - כלום לא מבנין מיכה (או ישעיהו) של "אחרית הימים" ומדברי ישעיהו על "שרש ישי"׳ אשר אליו גוים ידרשו׳ לקחה? באמת כל הראיות מפסוקי ספר ירמיהו׳ שנזכרה שם בריאת העולם׳ אין להן כה הוכחה כלל׳ שהוא הדש את הרעיון הזה או שרטט אותו• בכל הפסוקים שמצא המחבר סמוכים להחלטתו׳ הנביא מביע דברים ידועים לכל׳ מפורסמות שאינן צריבות ראיה• אפילו הרעיון: ״האלהי מקרוב אני נאם ה׳ ולא אלהי מרחוק .. הלוא את השמים ואת הארץ אני מלא׳/ (ירמיה כ״ג׳ כ״ג-כד) שסגנן אוחו הנביא בררך־וכוח׳ - שאינו רעיון קוסמולוגי׳ רק מוסרי בעקרו - אינו בריאה חדשה ובבר בטא אוחו ישעיהו(ב״ט ט״ו—ט״ז). אני פוסח על החרושים של המחבר בנוגע לשיטות הפילוסופים היונים והשפעתם על היהודים ועל השאלה: מדוע היה פלטון מושל בכיפת המחשבה הפילוסופית היהודית בסוף ימי הבית השני — ובימי הבינים פנה זיוו מפני אריסטו? בחדושים האלה יש דברים רבי-הענין. על בל פנים ראויה לשבח עמדתו החפשית של המחבר כלפי הפילוסופים היונים העתיקים• וחמדה שהוא נוהג בהם היא שונה לגמרי ממדת רב כותבי־תולדות הפילוסופיה האשכנזים׳ זו מדת חובשי בית־המדרש שאינם מסתכלים חוץ מארבע אמות שלהם. המחבר סוקר את הפילוסופים האלה מן הצד ובלי ספק יש בדבריו הרבה טענות צודקות׳ גם ביתם לעצם השקפת הפילוסופים הנזכרים׳ וגם בנוגע למקומם ולתפקידם. אחרי כן הגיע המחבר ליהדות ״האבטוריטטיבית״ של סוף ימי הבית השני. - על דעתו לא היה עזרא המסדר האחרון של ספר התורה׳ רק בעלי אסופות׳ שלא יצאו מישיבת ירמיהו׳ ערכו את התורה והכניסו אליהם את הקובצים הישנים המספרים על דבר המלאכים׳ שהשליכו אותם המונותיאיסטים הקיצוניים החוצה. אולם אף כי נכנסה תורת המלאכים אל התורה׳ לא היו שומעים מאומה על דבר המלאכים במקדש ובבתי כנסיות (עמוד 41). אלו רצה המחבר׳ יכול היה למצוא אזכרות מלאכים - למשל בספר קהלת ה׳ ה'. ("אל חתן את פיך לחטיא את בשרך ואל תאמר לפני המלאך כי שגגה היא"). מלבד זאת מזמורים אחדים שבתהלים׳ שמתכנס רואים אנו שנתחברו לשם עבודת אלהיט׳ לאמר מזמורים ליטורגיים בהחלט׳ קובעים למלאכים מקום חשוב׳ למשל מזמור כ״ט ("הבו לה, אלים הבו לה׳ כבוד ועז) צ״ו("ונורא הוא על כל אלהים")׳ צ״ז("השתחוו לו כל אלהים״)׳ צ״ט (שנקרא בו אלה ם ״יושב כרובים״ - והכרובים הרי הם מלאכים על דעת המחבר) על המחבר להביא ראיה׳ בי מזמורים אלה לא נשמעו בבית המקדש ובבתי הכנסיות מעולם — מצד שני יבול גם המחבר למצוא אפילו בספר הברית העתיק ביותר אסור גמור לעבוד לאלהים אחרים מבלעדי ה׳ - הן הפסוק "זובח לאלהים יחרם בלתי לה׳ לבדו" (שמות כ״ב י״ט) נמצא במחיצה אחת עם הפרשה הראשית על דבר מלאך ה׳ אשר שמו בקרבו(שם כ״ד ל׳ וכו׳). באמת היה המלאך - לפי אמונת העם בשעת בית ראשון ובשעת בית שני - רק שליח אלהים המוציא את גזרתו לפעל׳ ועל כן התמימים ביותר פנו אליו בבקשה. תפקיד המלאך מתואר בפרשת שמואל ב׳ כ״ד (פסוק ט״ו-י״ז: בראות דוד את המלאך הוא מתפלל - לא אליו׳ כי-אם אל אלהים) כמעט באותה צורה עצמה שבמזמור ק׳׳ג בתהלים (פסוק ב׳-כ״א: בדכו ה׳ מלאכיו גבורי כת עושי דברו עצמם• מי היו הנביאים שדנו רק "בתוכן המוסרי שאינו נזקק לשאלות קוסמולוגיות"? בלום אליהו הנביא׳ שספר עליו כי קרא אל העם: "והיה האלהים אשר יענה באש - הוא האלהים״? - או עמום׳ שכתב על האלתים: "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה׳ הקורא למי הים וישפכם על פני הארץ״׳ וכדומה? או ישעיהו עם מחזה האלהים והשרפים ועם כהות איתני הטבע שיחם לאלהי ישראל (ד׳ ח/ ל׳ כ״ה כ״ו) ועם הרעיון היסודי שתאלתים הוא מושל בל העולם ומצודתו פרושה על כל הגויים (י׳ ח׳> ט״ו: י״ד ב״ד כ״ו)? ביחוד נלחמו הנביאים ב״שארית המיתולוגית שלא נסתלקה לגמרי מתוך חורת ישראל וחיתה מעכירה את טוהר זיוה׳ האמונה במלאכים שארית ירושתם שהביאו אתם מבבל מקור מחצבתם״ (עמוד 16). מי הם הנביאים שנלחמו באמונת המלאבים? הנביאים שקודם ישעיהו נלהמו בעבודה הטבעית׳ עבודת "הבעל" עם הבמות והאשדים׳ השכרות והפריצות׳ ובמו בן גם בעבודת המקדש החיצונית שאינה קשורה בתשובה מוסרית׳ אולם את המלאכים לא הזכירו כלל׳ או שהזכירו אותם בשלום ושלוה (כמו שהזכיר ישעיה את השרפים בעלי הכנפים במחזה שלו) ואפילו הושע הנביא׳ הלוחם הגדול בנגד כל מיני עבודה זרה׳ האמין במציאות המלאכים (י״ב ד,׳ ה׳) ובנוגע לירמיהו הנה לא מצאנו זכר מלאכים בנביאותיו׳ - אולם דבר זה אינו מתיב ,את המסקנה שהיה מן הלוחמים כנגד אמונת המלאכים׳ כי "לא ראינו אינה ראיה" לחיוב ואף לא לשלילה. ימי ירמיהו הם עונת הנצחון של המונותיאיסמום הטהור. "כשהוצאה תורת המלאכים מתוך ספר הבריח החדש (ספר דברים) כשנגנזו הכרובים מתוך בית המקדש ואסור תמונות המוחלט נתקבל לחוק". הלכה זו אינה מחורת. אסור התמונות (דברים ד, ט״ז בו׳> ה׳ ח׳ כו׳) מתפשט רק על בעלי החיים׳ שנתנו להם המצרים כבוד אלהים׳ וכנראה הוא מכון נגד אמונת המצרים שהתפשטה בארץ ישראל בסוף ימי הבית הראשון לרגלי התחזקות ודחוסים המדיניים בין שתי הארצות׳ אולם אין בו שום רמז נגד הכרובים׳ שהם חיות סמבוליות שלא נמצאו בטבע: בלי ספק לא עבר יחזקאל הנביא על מצוות ספר משנה תורה ולא בגד ברוחה כששפך את חמתו על עבודת החי^ן הטבעיות (ח׳ י׳) תחת אשר את החיות הסמבוליות׳ הכרובים׳ שם במרכבת אלהים. גניזת הכרובים מתוך בית המקדש בימי יאשיד׳ו לא הוזכרה בשום מקום מכתבי הקדש ואף רמז לא נמצא לה׳ מלבד דברי ירמיהו כי ארון ברית ה׳ לא יעלה על לב אחרי שיבת הגולה (ג׳ ט״ז)׳ נבואה סתומה מאד 1 על סמך הדבר הזה חשבו רבים כי התנגד ירמיה לארון עם הלוחות שבקרבו ועם הברוכים השומרים עליו• וחז״ל מסרו לנו דבר קבלה שיאשיהו המלך גנז את הארון• אף בי הקבלה הזאת נאה מאד ומתקבלת על הדעת אין לחשוב אותה לעובדה הסטורית ודאית ולקבוע בה מסמרים "הוצאת חורת המלאכים מתוך ספר הברית החדש" נשמעת לשני פנים. כנראה בון המחבר: אחר/שלא הכניסו גדולי הדור פסוקים שהוזכרו שסמלאבים ("תורת־ מלאכים" לאו דוק«) לתוך ספר הברית החדש". השערה זו׳ שירמיהו וכת המתקנים בימי יאשיהו בערו בכלל העבודות הזרות גם את גבוד הברובים׳ שהתפשט בקרב העם מדורות ראשונים׳ היא על כל פנים דבר שהוא בגדר האפשרות. בי הנח המתקנים לא נזהרו בקדשי העם העתיקים לרבות המקוריים ביותר - כשראו בדבר צרך שעה. הלא כה עשה המלך חזקיהו בכתתו את נחש הנחשת אשר עשה משה (בדבר עשיתו על ידי משה אין מהבר ספר מלכים - ב׳ י״ח׳ ד׳ — מטיל ספק כלל)׳ בי היה לרשות שניה בעיני העם. אולם ההחלטה כי ירמיהו ובני מסבתו נלחמו בבל תקף עם האמונה במלאכים׳ אינה מוכרחת כלל׳ כי לא שמענו מעולם על דבר עבודת־מלאכים בימי הבית הראשון! המלאכים נחשבו לשלוחי אלהים ועבדיו׳ בפרשה הידועה בראשית י״ח. האלהים בא אל אברהם בלוית שני מלאבים׳ ובפרשה העקרית על דבר מלאך ה׳ (שמות כ״ד כ' ובו׳) הרי זח בא למלא תפקיד מיוחד לו על ידי האלהים. בכל ספרי הקדש לא מצאנו דבר על פסלי מלאכים׳ הפסלים הם תמיד סמל האלהים׳ - אמונה בפסלים היתה שנואה לנביאים מאד׳ אולם לא האמונה במלאכים האלמונים׳ המתיחסים תמיד על אלהים («כי שמי בקרבו־* »מלאך ה׳ ״׳)• מצד אחר יודעים אנו׳ שלא נזהר ירמיהו פעם אחת מתמונה פלסטית שיש בה חשש הגשמה: "וישלח ה־ את ידו ויגע על פי ויאמר ה' אלי הנה נתתי דברי בפיך" (ירמיה א*׳ ט-). הרוצה לראות בזה התקדמות עיונית כלפי ישעיהו׳ אשר נגע אחד השרפים על פיו(ישעיה ו׳ ו׳)׳ יצטרך להודות כי גם את יחזקאל׳ המאמין הותיק בכרובים ובמלאכים׳ האכילה יד אלהים את המגלה (יחזקאל ב׳ ה׳ - ג׳ ב׳)• יוצא מזה׳ כי הנגודים שבין הנביאים בהשקפותיהם על האלהים אינם בולטים במדה מספיקה׳ כדי ליחס לכל אחד שיטה מיוחדת לו לעצמו• שקול-הדעת חזה של המחבר אינו יבול לשמש לנו יסוד חזק להחלטה העקרית שלו׳ שירמיהו היה הראשון "שהרחיב את הרעיון המונותיאיסטי ליסוד קוסמולוגי וסגנן את תורת הבריאה המונותיאיסטית". חורת הבריאה המונותיאיסטית קדמה לירמיהו׳ הפרשה השניה של בראשית׳ (פסוק ה׳ וכו*) שגם המחבר אינו מטיל ספק בדבר׳ שהיא קדומה הרבה לירמיהו׳ מספרת לנו בלשון מסיח לפי תמו כי