Rimmōn · 1923-01-01 · 6 (1923) · p. Seite 23 (×›×’)

פחות בן חורין בעבודם ומעיד על התפתחות הסגנון בדרך אקדמית יותר• האריות עושים רושם די מעציב׳ כשמדמים אותם אל השרטוט הנועז בציורנו׳ והמנורות הן בפרטיהן הטכניים אם לא מובנות כהוגן ואם עשויות בפשטות יתרה• נטיה חשובה מן הנוסח הרגיל׳ שהיא חדשה בעינינו ונותנת הארה חדשה להכרת היהדות והנצרות העתיקה׳ אנו מוצאים בשתי זכוכיות׳ שאחת מהן נמצאת באוסף הקיסר פרידדיך בברלין (ראה: וולף: דו״ח רשמי מאספי האמנות של המלכות 1913׳ ציור 16) והשניה בספריה!ליצלה ברומה(ראה: גררוטשי לוח 490׳ מספר 3)• באכסמפלר הברליני אנו מוצאים במחציתו העליונה דמויות דומות לאלו שבטיפום האחרון ובמחציתו התחתונה יש לראות מן קערה כרסנית שדג מונח בתוכה• מסביב לכלי זה מתפשט כחצי גורן עגולה כר מקומט (נשתמר רק מקצתו)׳ ואין ספק שזוהי דמות המטה העתיקה הידועה׳ שהיו יושבים עליה בשעת סעודה (Stibadium). התמונה מורה על ההכנה לסעודה׳ הדגים מאכל חג הם׳ וקצת עלים מפוזרים פה ושם מימין ומשמאל מורים על קישוטי הבית׳ שאמנם הם עשירים יותר באכסמפלר השני של הספדיה הוליצלית ברומה׳ ששם הם מתבטאים במקלעות פרחים• בכל השאר דומה הזכוכית שבדומה בקישוטי ציוריה לחברתה שבברלין׳ וגם בנוסח הכתובת: (Ci bibis cum Euiogia comp(ari׳ שכמו בזכוכית עם דמות המקדש (ראה פרק א׳ ממאמר זה בחוברת הקודמת)׳ שוב מענינת היא בגלל השאלה על דבר פירושה של הבקשה ״Euiogia״. המוטיב החדש של הדג אינו נובע׳ כמו שחשב עוד גררוטשי׳ ממנהגי הסעודה העתיקים; יותר נכון שזוהי דמות סעודת השבת• לפי שיפטילוביץ* ידע כבר פרסיוס את הדג כמאכל ־ שבת ליהודים• ״הוא מתאר (סטירות׳ V, 184-180) יום חג יהודי המתחיל מן הערב׳ שבו מאירים בעלי הדת היהודית׳ בהתאם למצוות התלמוד׳ את כל חדריהם בנרות רבים׳ מעמידים יין על שלחנם וזנב הדג הגדול "ממלא את כל הקערה האדמונית"; מלחשים בשפתותיהם איזו תפלה ומקבלים ביראת כבוד את השבת היהודית"• לפי התלמוד היו מכבדים את החגים לפחות בשני מאכלים׳ שאחד מהם היה תמיד מאכל־דגים•(משנה ביצה ב,׳ א׳; תלמוד ביצה י״ז׳ ע״ב). לכבוד השבת צריך להכין דג גדול (שבת קי״ח ע״ב; ילקוט ישעיה נ״ח)• מספרים גם על רב יוסף׳ שהיה קונה תמיד את הדג המהודר ביותר לסעודת השבת (מם׳ שבת קי״ט ע״א; פסיקתא רבתי פרק כ״ג)• על יסוד העדיות הללו יש לשפוט שנתכוונו המציירים בזכוכיות רקועות הזהב לרמז על השבת׳ בתתם את מאכלו הכי חשוב והעקרי׳ את מאכל הדג• מכאן שוב הרחבה בחוג המוטיבים המסמלים את החגים׳ שנסינו למצוא לעיל• יתכן משום כך׳ שהציור בעצמו׳ אם כי מצד אחד הוא נגרר אחרי ציורי הג׳נר העתיקים׳ הרי בבחינת הרעיון הוא מושרש במקצת במושגים המשותפים לעמים השמיים׳ ובמקצת שנה את טעמו או נתרחבו גבולי ענינו בהשפעתם הסינקרטית של פולחני האלילים• מה קרוב הדבר להביא את דמות מאכל הדגים הזה בקשר עם סעודת הלויתן המזומנה לצדיקים לעתיד לבוא׳ ובכן־עם ימות המשיח! כמו תמיד קבלה הנצרות גם כאן את התפתחותה מן המקור היהודי בדרך ישרה וכמעט שאין למצוא קו־מבדיל ביניהם¬ שיסטילוניץ: "סמל הדג ביהדות ובנצרות"׳ בארכיב לחקרי המדע הדתי׳ 1911 ,xiv׳ ראה שם׳ צד 20-19. זר וכותרת - דומה לבנין ששעריו סגורות וגגו כעין כפה; התבליט שבקרזה מראה בית קטן מרומם ונשא על פני עמודים עם כפה בצורת שבלול(קונכא) ממעל"• דמיון לשתי הדמויות האלו נמצא בציורי ארון הקודש גם במקומות אחרים• במצבת אבן ממערות הקברים שבמונטיורדה מצויר ארון מקושט בגולת־כותרת בתמונת משולש ומבעד לדלתותיו הפתוחות מכירים שש מחלקות נפרדות על ידי רבדים (השוה מילד־ביס הציורים 35׳ 173׳ 180)• ארונות כאלה בדלתים פתוחות׳ אלא שעל הרבדים מונחים ספרי תורה׳ מוצאים אנו גם בכלי הזכוכית רקועי הזהב• המנורה בעלת שבעת הקנים׳ שהיא נמצאת בבתי הכנסיות מוקפת זר רק במשקוף הפתח של עין נברטין*׳ נעשתה לסמל היהדות׳ המתאים בערכו כמעט לערך הצלב אצל הנוצרים• דמות זו נקבעת באבני המצבות של היהודים׳ באהלי מתיהם׳ בכותלי מערות קבריהם׳ על דלתות בתיהם וכנסיותיהם• וגם מחוץ לגבולי ארץ ישראל׳ כשהיא נמצאת בדלתות וכותלים של הבתים׳ ביחוד במקומות של מושלמים ונוצרים׳ הרי היא מעידה על דתו וגזעו היהודי של בעל הבית• יחד עם זה מסתמל בה גם הרעיון שהאלהים מגין בחסדו על הבית או על הקבר הזה• ומנורה זו אינה בתבנית המנורה של המקדש׳ שהובאה אחרי החורבן לרומה ע״י טיטוס׳ אלא מנורת בית הכנסת שבגבולין• להשערה זו מתאימה העובדה׳ שבשום אחד משרידי העתיקות הנזכרים לא נמצאה המנורה בתבניתה ובקישוטיה כמו שהם מתוארים במקרא (שמות כ״ה ל״א ואילך)׳ ושבשום מקום איננו מוצאים גם את שאר כלי המקדש׳ כמו ארון הברית ושלחן לחם הפנים• לפיכך אנו צריכים לפרש את כל הכלים המופיעים לפנינו בתפאורת בתי הכנסיות שבגליל ככלי הקודש של בתי כנסיות בגבולין ולא ככלי בית המקדש שבירושלים• מכלי הקודש של בתי הכנסיות׳ שיש להם קשר עם המנורה בעלת שבעה קנים׳ נצטייר בציורי בתי הכנסיות שבגליל רק פך השמן בלבד• שהרי כך צריך לבאר את אותה הצנצנת בצורת רגיון בעל אזנים׳ המצוירת במזוזת השער בתל־עום׳ באמצעה׳ וכן במשקופים של עום־אל־זגמד(וטצינגר ציור 142) ושל שירבט סמקה (שם ציור 276)• פכי השמן שבזכוכיות רקועות הזהב מוצגים בצורה כרסנית יותר עם צואר צר ועם שתי אזנים• באבני המצבות מן המונטיורדה הללו הם על־ פי־רוב רק בעלי אזן אחת וצוארם הצר מתאים מאד להחזקת השמן• בשביל הלולב׳ האתרוג והשופר לא נמצאו עד היום דמויות בבתי הכנסיות העתיקים• התמרים המצוירים׳ למשל׳ במשקוף הפתח בתל־עום׳ (וטצינגר ציור 18)׳ הרי הם עצים ממש• כך הדבר גם בדמויות שעל המטבעות• ובהיות שהמנורה בעלת שבעה קנים נמצאת כמעט בכל אבני המצבות המקושטות של היהודים׳ יש לשער אולי שהיא היתה הראשית לכל אוצר הטיפוסים שבידינו ולאחר זמן נצטרפו לה כל יתר הדמויות המשמשות סמל לחגינו• מקצת הזכוכיות רקועת הזהב מצטיינות בזה שדמות המנורה נשנית בהן פעמים׳ - כנראה לשם שכלול הסימטריה• כל מבנם של הכלים האלו הוא גם קשה יותר במסגרתם׳ וטצינגר׳ ציור 196. גם בקרזה (ציור 111) נמצא קטע של המנורה. השוה גם ארון הקודש של אשרור׳ ציור 291.