Rimmōn · 1922-01-01 · 5 (1922) · p. Seite 37 (לז)

לעשות את כל הטכניקה הזאת כלי־שרת לתוכן רוחני חשוב׳ שואפים מצדדי האמנות־התעשיה בגלוי לידי כך׳ שבמקום האמנות תבוא המלאכה האמנותית• האמנות צריכה לשמש להדורם של חיי התעשיה בכלל• ואולם כל עוד לא באו לעולם אותם החיים של תעשיה ועמל כללי׳ משתמש מיירכולד ובני לויתו באמנות התיאטרון כדי לעזור ללידתם של החיים האלו והוא מציג מחזות תעמולה טנדנציוזיים• אחת מן ההצגות של מין זה היו ה״צפרירים" של וךכךן• את המחזה הזה תקנו באופן׳ שכל יום יכלו לשים בפי הנפשות הפועלות אמרות ופסוקים מתוך מאמרי העתונים והטלגרמות האחרונות׳ מין Comedia del’ arte קומוניסטית• הצגה זו לא הצליחה במוסקבה, אפילו ב״ספירות הגבוהות" התיחסו אליה בשלילה ומיירכולד, לאחרי ש:0ה עוד בהצגה אחת תעמולתית ("מיסטריה־בוף" של מי_קובוםקי)׳ שאמנם הצליחה קצת יותר מן הראשונה, סר מן הדרך הריבולוציונית־ המדינית וחזר לדרך הריבולוציונית־התיאטרלית, שהוא קרובה לו יותר. מענינת מאד היתה הצגתו: "נושא הקרנים נדיב הלב" של קרומלינק. כאן הוא מטיף שוב לאופי התעשיתי של האמנות. הממוסים הם פועלים כפועלי הפבריקה, הוא מלבישם לא בתלבשת של ההוי או אמנותית מצוירת- אלא בזו שנקראת אצלו: "תלבשת פרוזאית", זאת אומרת: פשוט בחולצות כחולות של פועלים. האפר חסר לגמרי. הממוסים שמשחקים בתפקיד של באיבדבימים, אם הם במקרה בני הגיל המתאים - מוטב, ואם לא גם־כן אין רע. גם בחורים צעירים יכולים לסמן את הזקנה באמצעות הקול, דרכי הדבור והתנועה. התפאורה - בת קולה של האפנה התיאטרלית האחרונה - היא קונסטרוקטיבית ובהופעה הכי־רדיקלית, ככל מה שיוצא מתחת ידיו של מיירכולד. על השטת הסציני הערום, בלי אחורים וקלעים, בלי מסכים ומקום צופים, בין הקירות הערומים לגמרי, העמד בגין בן שני קומות עם המון יציעות ואצטבות, חלונות ופתחים, ושם יוצא המחזה לפעולות. כל זה היה מענין מאד׳ במדד, שהוכיח לעין, שכמה וכמה דברים המשמשים בתיאטרון לשם חזוק האילוזיה, הם מיותרים לגמרי. ואולם דוקא במחזה זה הוכח כזבה של השיטה האומרת לגשת אל האמנות כאל ענין של תעשיה, יען כי אם עשה מחזה זה רושם על הקהל, היה זה רק בגלל כשרונם המצוין של מקצת הממוסים- שמלאו את התפקידים הראשיים ולקחו שבי את הסוקר דוקא על ידי הדינמיקה הפנימית האינטנסיבית שלהם. לא לחנם עברו ראשי המשחקים במחזה הזה לעבוד הסטודיה הראשונה של התיאטרון האמנותי. אנו רואים, איפוא, שהתיאטרון לא אבד- אלא משבר קשה עובר עליו, אותו המשבר העובר עכשיו על האנושות כולה• שונים ומשונים אמנם דרכיהם של התיאטרונים השונים, — וכי לא שונים ומשונים הם בימינו גם שאר דרכיהם ומגמותיהם של חיי העמים בכלל ושל קצות הצבור בקרב כל עם ועם? אחדות והסכמה גמורה לא היו מעולם בבני האדם ודוקא זוהי׳ כפי שאומרים, הערובה להתקדמותם. ואולם היו תקופות מאושרות שבני האדם יכלו בכל זאת, למרות שנויהם, לבוא בדברים איש את אחיו ולמצוא שאיפות כוללות ואידיאלים משותפים. אל נא נהיה פסימיסטים, נאמין נא שיום כזה עוד יבוא גם בשבילנו, היום שתכלה האנרכיה מן הארץ ולפני האנושות יגלו דרכים בהירות מלאי־אור. אנו נדע אז לאן הרג׳יסור של התיאטרון הקמרי התחיל למשוך אל הצגותיו את האמנים המענינים׳ ביחוד את אלה שמתיחסים אל הנטיה לשמאל׳ אלכסנדרה אכקטר׳ יקוילוב׳ וסנין ואולם בדאגתו להדור החצוני של המחזה׳ חטא תמיד כנגד גלוי אמתתו הפנימית וחזר על השגיאה של התיאטרון האמנותי׳ אבל מן הקצה השני: הוא נטל עצמו גם הוא רק לצד אחד ונמשך אחרי החפושים הפורמליים בלבד• ואם התיאטרון האמנותי׳ בהתמסרו כולו לערכים הרוחניים של המחזה ובהציגו בעקר את טשיכוב׳ שבזמנו היה מענין ולא דרש אומנות ממוסית גדולה׳ השיג בכל זאת למלא לפחות אחד מתפקידיה החשובים של האמנות: לזעזע את הלב׳ למשכו ולתפסו כולו׳ - עדין לא עלה דבר זה בידי התיאטרון הקמרי אף פעם• בתיאטרון הקמרי אפשר היה להתענג לפעמים על הטעם הטוב ויפי הקליפה החצונית של המחזה׳ אפשר היה להשתומם על החריצות הגופנית של הממוסים וגמישתם׳ אבל שם היה תמיד קר לנפש• כי גם הדבר הכי יפה והיצירה האמנותית הכי נהדרה אין היא תופסת את הלב אלא לשעה קלה של עשרים רגעים לכל היותר• ואם כל השגה רק פורמלית בלבד עדין יש לה זכות׳ בתור מטרה לעצמה׳ באמנות הציור ובספרות׳ שאפשר בכל רגע להסב את העין מן התמונה או לסגור את הספר׳ הרי בתיאטרון׳ שבאים אליו לשלש שעות רצופות׳ גם התפאורה הכי יפה׳ גם הגופות הכי גמישות והקולות הכי מתוקים׳ אין להם זכות קיום כמטרה בפני עצמם• ואולם הרג׳יסור של התיאטרון הקמרי׳ טאירוב׳ איש חכם הוא ועירני• הוא מודה בעל פה ובכתב בנטיתו החד־צדדית לצד הצורה ואינו מתחרט על זה כלל• להפך׳ הוא חושב שהיה בזה צורך השעה׳ - מצד אחד בשביל המלחמה כנגד בעלי השטה האחרת• בהיות שבמלחמה הרדיקליזם מוכרח הוא׳ ומצד השני גם בשביל חנוכם של הממוסים׳ יען כי אלמלי לא היה מושך כל כך את ממוסיו אחרי הטכניקה׳ לא היו קונים בה שלמות גדולה כל כך• ואולם הוא מבטיח שאת הסינתיזה לא שכח בכל זאת ובזמן לא רחוק הוא יראה לנו מחזות׳ שיצטיינו גם באומנות חצונית מזהירה וגם בהתאמצות רוחנית־פנימית• אמנם זוהי שאלת החיים לתיאטרון הקמרי• אם יצליח לתת את הסינתיזה׳ אז יצדיק את הויתו• ואולם אם לא יעלה בידי ממוסיו למלא אחרי התפקיד הזה׳ הדורש התאמצות רוחנית מרובה וטמפרמנט מתאים׳ בקצרה: כל זה שנקרא "ניצוץ הקודש"׳ אז מוכרחים יהיו לפשוט בגדי כהונתם ולדון את עצמם ואת התיאטרון שלהם לנשיה• יען כי הממוסים של התיאטרון האמנותי עם כל התפנותם לצד האחד של הלך- הנפש׳ הדי הופיעו בכל זאת כנושאי "ניצוץ הקדושה" בלבם׳ בעוד שממוסי התיאטרון הקמרי׳ אם מלבד הטכניקה לא יהיה להם במה להראות׳ הרי יופיעו רק כבעלי מלאכה שלמדו את מלאכתם כהוגן• דרן אגב: אל דרך זו של המלאכה הפשוטה קורא המחנה השלישי מן החזית התיאטרלית המוסקבאית׳ שבראשו עומד מיירכולד• אין צורך בשום "מטפיזיקה"׳ בשום "ניצוץ של קדושה"׳ צווחים המטריאליסטים באמנות• האמנות צריכה להיות רק מלאכה׳ אחד ממקצועות התעשיה• והללו עסוקים גם הם באותו דבר׳ שעוסק בו התיאטרון הקמרי: גם הם מפתחים את הגוף ומתקנים את הקול באמצעות הגימנסטיקה והאקרו־ בטיקה• ואולם׳ בשעה שטאירוב מבטיח בכל זאת בעתיד