Rimmōn · 1922-01-01 · 5 (1922) · p. Seite 35 (לה)

נתחדש דבר כי הכל היה בו אבל היה חסר הדחיפה לבד• וכאשר התעורר החפץ הפשוט לברוא נבראים׳ החפץ הזה הוא הדחיפה בגחלת והוא סבה להתגלות השלהבת"*• הדעה המרכזית והרוח החיה בקרב השטה הפילוסופית הזאת הולידה בצלמה ודמותה המון דעות ומושגים בתורת האצילות של חכמי עמנו השונים בפרטיהם בהמון ספרי הקבלה הראשונים ואשר רק במשך הימים לבשו צורה קימת ושטה מסוימת• בכלל הנה היא השטה הפילוסופית של ההודים׳ אשר ראשי למודיה ערוכים וסדורים המה בספרי הווידאס הקדמונים ובספרי האופנישדם המונחים לפנינו׳ מקור החקירות הדתיות של כל עמי הקדם והיא היתה למבטח עוז ולעמוד חזק גם לחכמי הסוד ולבעלי הנסתרות בעמנו להקים עליו בגין שלם בתורת הרזים וליסד עליו ספרה גדולה ושלמה כספרת הקבלה׳ אשר עד מהרה רחבה ונסבה ותוסף אומץ על ידי המקובלים הבאים אחריהם¬ * עין גם בספר העיון המיוחם לרבי חמאי גאון(הוצאת יילנק לייפציג 1853) צד 9 וספר מאירת עינים לר׳ יצחק דמן עכו צד קפ״ט (מובא אצל יילינק בספרו •בייטראגע צור געשיכטע דער קבלה״ חלק שני צד 53) טבעם ומקורם׳ אלא המציאות כלה היא באחדות גמורה• ועיקר זה למדו המקובלים גם כן מתורתם של ההודים׳ אשר נמסרה להם ע״י האסיים והאפלטונים החדשים׳ וגם השתמשו בציוריהם ומשליהם׳ לבאר ולצייר על ידיהם אופן בריאת העולם והתהוות כל היקום ע״י הכחות המניעים (דינאמישע קרעפטע) בזרם האצילות והאחדות הגמורה של הכחות הנאצלים• כי כן מצאנו לאחד הראשונים בחכמת הקבלה (ר׳ ע ז ר י א ל בפרושו לס׳ יצירה צד מ״ו) אומר: "זה היה קודם בריאת העולם שהיה הקב״ה יחידי בעולמו והיו ההויות עמוקות ונסתרות בחכמה כשלהבת בגחלת׳ וההויות היו והאצילות מחודש" והמקובל הנודע ר׳ יהודה חייט (בפרושו לס׳ מערכת אלהות צד מ״א) אומר: "אין סוף הוא שלמות בלי חסרון ואצל השלם לא יחסר דבר׳ כי הכל הי ה.כמום בו באחדות השוה אשר אין בו לא תמורה ולא שנוי אלא הכל באחדות הפשוטה והיה בו כמים בספוג וכגחלת שהשלהבת כמוסה ב ה ׳לא יחסר לה כי אם הדחיפה• ואע״ם שהשלהבת נראה דבר מעצמו נבדל מהגחלת׳ לפי האמת קשורה היא בה והגחלת מתאחדת באש השלהבת• וכן באצילות לא ד" ר• ע• גי נציג האבד התיאטרון? אותה לידי הגובה הראוי׳ כאחד מגורמי התרבות החשובים ביותר. ואולם הרי בלי ההמון׳ בלי הקהל אין מקום לאמנות׳ ביחוד לזו של התיאטרון• מי שמסתגל אליו ומי שמתאמץ להדריכו ולחנכו׳ - אבל בלעדיו הרי אין קיום לאמן• ובכל זאת יש תקופות בחיי האמנות׳ שהאמן יכול לשלוט בנקל ברוח ההמון. הלז געשה פתאום רך כקנה ונגרר אחרי חדושיו של האמן ואפילו מתחיל בעצמו להעמיד תביעות ולגלות טוב טעם• הדבר תלוי כמובן בהמון תנאים ומצבים וביחוד כמובן במצבים החברתיים• בשעה שאותו החלק מן הקהל׳ שיש בו טעם מפותח וחוש אמנותי׳ יש לו גם יכולת חמרית לתמוך בידי התחלות אמנותיות באמת׳ חלק זה הוא שנעשה בעל־הדעה ודעתו נשמעת ועל האמנות עוברת אחת מתקופות אשרה והצלחתה• בתקופות כאלה כל הקהל שבאולם הסוקרים נתן לכבוש (מקצתו מדעת ומקצתו שלא מדעת)׳ נדפיס כהנדוף עשן כל הרגליו ולהיטותיו׳ וחבורה קטנה של אמנים׳ קנאי התיאטרון ובעלי רצון כביר ליצירה׳ כשהיא יוצאת לפעולתה בתקופה כזו׳ נוחלת בנקל את נצחונה• חבורות מאושרות כאלה היו בזמן האחרון רייגהרד ובני לויתו׳ סטניסלבסקי וגימירוביץ־דנצ׳נקה עם הלהקה שיסדה את התיאטרון האמנותי במוסקבה ומקצת אנשים אחרים• ואולם יש בחיי האנושות ובחיי האמנות גם תקופות כאלה׳ ששום כשרון׳ שום התאמצות ענקית של אמנים אין בכחם להביא לידי נצחון• כאן אנו מגיעים לזמננו זה ולמוצאותיו של כל מקצוע ומקצוע של האמנות היו תמיד ויש גם היום שני מינים עסקנים• האחד צועד תמיד קדימה; למרות כל המכשולים שעל דרכו, הוא חותר בלי הרף לגשם בפועל את שאיפותיו האמנותיות ולהביא לידי גלוי את ה״אני" היוצר שבקרבו. והשני יותר משהוא אמן׳ הריהו איש העסקים ונמנע מליגעות את מחו יותר מדי׳ אלא הוא הולך ומסתגל לטעמו ולדרישת היום של ההמון• ואולם בעוד שבכל המקצעות של האמנות יש די אנשים משני המינים ובני המין הראשון אינם מעטים לפעמים מבני המין השני׳ מפני שגם המשורר וגם הציר יכולים לקוות׳ שסוף סוף תוכר פעולתם׳ אבל הממוס והרגיסור אינם ברוכים בתקוה כזו (מה שהיה על הסצינה אתמול שוב אינו היום)׳ - הנה בתיאטרון משתררים על פי רוב אנשי העסק המשתעבדים לטעם ההמון׳ וגם לא אל ההמון העממי שהוא לפעמים מעמיק יותר מן ה״משכילים" ותופס בחושיו את האמנות האמתית׳ אלא דוקא לאותו ההמון׳ שטעמו וחושו האמנותי הוא בערך מהופך אל כח-הקניה׳ שהוא שליט בו• ומעטים מאד מאד כהני הצדק של האמנות התיאטרלית׳ בוניה האמתיים׳ סוללי מסלותיה׳ המכבדים את עצמם ואת יצירתם ומרימים