Rimmōn · 1922-01-01 · 5 (1922) · p. Seite 28 (×›×—)

הנוסחאות שבנגינה המזרחית בכלל ושבנגינה העברית בפרט• ובאמת גם באירופה היו נוהגים בימי הבינים. בזמן שהנגינה היתה עדיין עממית ונגינת השמע יותר מאשר נגינת הכתב והאומנות. לסמן את הנגינה בנוסחאות. נקה נא לדוגמא את הנגינה הגרמנית העממית. הידועה לעשירה בכמות ובאיכות. ונראה מה הן תנועותיה היסודיות. המקוריות. שאין למצוא בנגינה אחרת אירופית. ונוכח כי אין האוצר גדול כל־כך. הנגינה העממית הגרמנית מיוסדת על הסולם החזק דוקא. ויתר על כן מבליטות תנועותיה את הסימנים המובהקים בסולם זה. הטרצה. הסקסטה והספטימה הגדולה הן שכיחות ביותר וישנה נטיה בנגינה הגרמנית להשתמש בהם ויייי יותר מאשר בטונים אחרים וכן השהיה על הטון שלפני הסוף, סקונדה למעלה או למטה שמקורה בשלטון הימנו המלעיל ברוב המלים ובפרט בפעלים שבלשון הגרמני. אולם אפשר גם כן שתנועות אלו האחרונות נתהוו על־ידי ההרמוניה שהגרמנים פתחוה יותר מעמים אחרים. תנועות אחרות שנתחבבו על הגרמנים מקורם בנגינה הגרגורית. כגון שהם מהטון השלישי הגריגורי ומקורן הנגינה העברית. כפי מה שבארתי במקומות אחרים. והנה אין זאת אומרת שהתנועות הללו אינן בנמצא בנגינות־עם אחרות. אלא יש מהם שנמצאות בנגינות אחרות בנדידות בעוד שבנגינה הגרמנית הן בתדירות. בשרה ודמה. ואפשר למצוא אותן בכל נעימה וזמר. בין אחדות מהן ובין רק אחת. - בתנועות הללו האופי הגרמני בא לידי בטוי בכחו הכמותי בכל אמיצותו וכבדו. בקשיותו ובעמקותו• - הנגינה הגרמנית העממית שקולה היא כולה במסגרת המשקל והקצב ואין בה דבור והטעמה. רצטטיב חפשי בלי משקל. כי. כפי שבארנו במקום אחר. גם המשקל סימן הוא לאופי העם. עם בדואי תועה מדבר חפשי הוא לנפשו וחי בטבע בלי גבולים וגם נגינתו חפשית היא ובלי משקל. ועם תרבותי עובד־אדמה ויושב כרכים בעול משקל־החיים הוא נתון. במסגרת הצרה של מדינתו. ולפיכך גם נגינתו הוא משקלית. צורת המשקל הולכת ומתחדשת עם התפתחות התרבות הרוחנית והמעשית. המשקל של הנגינה הגרמנית מימי הבינים הוא הרבה יותר פשוט מאשר עתה. וכל המעיין בנעימות העממיות הגרמניות מהעת ההיא יוכח בזה. אולם גם עתה המשקל היסודי בנגינה הגרמנית הוא המשקל השוה. הזוגי של ארבעה או שני רבעים ומעט מהמשקל הבלתי זוגי של שלשה רבעים. שיש בו מקלות הרקוד הוואלסי ומעט מאד מהמשקל הקל. המתנועע כעל גלים- המשקל של 6/8 שהוא אופיי בנגינה האיטלקית. והנה במה נכיר נעימה אם גרמנית היא ז הוד. אומר: נעימה שמיוסדת על הסולם החזק ויש בה תנועות אחדות מהנזכרות. שנשנות בה באופן שיטתי ואשר שקולה היא במשקל זוגי. פראית או נגינה בכינית ומקוננת. הרי מכאן ראיה שהמדרגה החצאית היא הגורמת להבלטת הטעם האופיי של הפרט ושל הקבוץ. ואמנם עלית המחצית במדרגה הראשונה שבטטרכורד הדורי מעורר רגש של עדינות מיוחדת. והתעלותה אחר־כך על שתי מדרגות שלמות מראה על גדלות ואצילות. מתחיל בעדינות ומתמיד בגדלות ואצילות וגומר שוב בעדינות. אין בה מרכותה של הפריגי ולא מחזקתו של הלידי. לאלה השנים אין עדינות ואצילות אלא מיניות. זכרות ללידי ונקבות לפריגי. אם נביא בחשבון שבנגינה העברית אין סולם חזק (לידי) בנמצא כלל אלא רק הדורי והפריגי. אפשר למנגן אירופי לשפוט מזדה שהנגינה העברית רכה ועדינה היא. סנטימנטלירת ואין בה .קשיות• בעברנו על הנגינה התנ״כית נכיר מיד את צורת הטטרכורד בה. בנגינת התורה בנוסחאות כל המרכזים. וכן בנגינת הנביאים הצורה הטטרכורדית בולטת למדי אם בגבול טטרכורד אחד או בגבול שני טטרכורדים מורכבים זה על גבי זה. הרכבה שנעשתה בזמן יותר מאוחר. וכן בנוסח רות עיקר הנעימה בטטרכורד וכן נוסח שיר השירים. איכה. אסתר. קהלת- איוב ומשלי. בנגינת האשכנזים מורגשת השפעה יותר מאוחרת מהתקופה שבה האוקטבה התפתחה לידי שלטון ואפילו עקבות השפעת ההרמוניה. ר״ל הבלטת הטרצה והקווינטה שהתהוותה היתד. בימי הבינים. אולם נגינת כל המרכזים האחרים וגם חלק מן הנגינה האשכנזית בנויה היא במסגרת הטטרכורד. רק לפעמים בהעברה קטנה תצא הנעימה מן המסגרת הזאת ותעבור את גבולותיה. גם נוסח התפילה יסודתו בתקופה הטטרכורדית. אלא שנכר בו גם התפתחות מאוחרת אוקטבית וקווינטית. באופן שאפשר לחשוב אח יסוד הנגינה העבריר־ז וביסוסה בתקופת הטטרכורד. שתחלתה בסוריה היתד. בכל אופן בסוף ימי הבית הראשון ושמשה בתחילרת בריאתה בערבוביה עם הפנטטוניקה. כל נעימות התג״ך שואפות אל הקוורטד, ולכל היותר הן מתעלות שתי קוורטות שזהו בלי ספק צעד להשתלמות בסולם של אוקטבה׳ אך כנראה נקבעו נגינות התנ״ך עוד טרם תתפתח הנגינה בישראל למעלת ההכרה של סולם בן שמונה קולות וסיומו באוקטבה. זה היה יכול להיות בתקופת ימי הבית השני. ומזה ראיה שלא השפיעה הנגינה היונית על העברית כלל. כי אלמלא כך היינו צריכים למצא בנגינת התנ״ך רשמי הנגינה האומנותית של היונים. שנגינתסעמדד, במרום ההתפתחות כבר בזמן חדירתם לארץ־ישראל. כפי דברי אריסטו ובפרט תלמידו אריסטוכסנוס. זו היא ראיה אחת שהנגינה העברית התפתחה על־פי דרכה ולא הושפעה מהנגינה היונית. אולם הטעם העיקרי הוא אפיה המיוחד של תנועותיה. ג) אופי התנועות וצירופיהן. כשננתח את הנגינה העממית של כל עם ועם נמצא לתמהוננו הגדול רק קומץ קטן של תנועות ורווחים טפוסיים. מקוריים. שחוזרים ונשמעים בצורות שונות ובהרכבות מתחלפות. קומץ זה הוא הוא האוצר הנגיני המקורי של העם והוא המביע את רגשות נפשו. הקומץ הזד. הוא הטובע את חותם הלאומיות בנגינה. על־ידי הרכבות התנועות הללו מתהוות "נוסחאות". כלומר שתים שלש תנועות מתמזגות יחד לנוסח. אלה הם