Rimmōn · 1922-01-01 · 5 (1922) · p. Seite 26 (כו)

ההתכוננות למשיכה׳ הטון סול הוא כובד המשיכה והטון רי הוא המנוחה^להחליף כה. תנועות שיש בהן מחקוי הטבע כגון המלחים בפרט בצפון׳ שמושכים את סירותיהם על הים בקריאה שיש בה מהד רוח־ים. בעלי־העגלה מכים שיש בה את הסוסים בשוט בקריאה מצלצול השוט באויר. החמרים הערבים מאיצים בחמורים שיש בה מנערת החמור. בקריאה בתנועות יפניות אלו ובפרט בסוג הראשון מתגלה אפיה המיוחד של נפש העם׳ הנצנים הראשונים של נגינה מקורית שנוצרת מאפיה המיוחד של נפש העם בצירוף השפעת הטבע והאקלים שבו העם חי ובצירוף תנאי חייו. אולם בתנועות המביעות מצב הנפש׳ תנועות שהן תולדות רחש הלב׳ בהן המקוריות והאופי המיוחד מתגלים ביתר שאת. וגם התנועות הללו מורכבות הן רקמטוניםאחדים׳ כי לא בריבוי טוניס המקוריות כי אם במהלך הטונים ובמשקלם. מההיא המקוריות של נגינת עם ועם? יודעים אנו שישנה נגינה גרמנית׳ סלבית׳ רומנית׳ מזרחית שמית׳ מזרחית מונגולית׳ סינית וכ׳. והגגינות מסתעפות שוב לסעיפים שהרי הנגינה האיטלקית שונה היא מנגינה ספרדית וב׳ כמו שהזכרנו למעלה׳ במה איפא מתבטא ומתגלה שנוי זה? - את הסימנים הבולטים שבכל נגינה עממית נמצא כשנבדוק ברוחי הקולות■ רוחי התנועות שהולכים ונשנים תמיד הם המה איברי הנגינה המצטרפים לגוף אחד. ומדברים אנו על נגינה עממית שפירושה נגינת עם חי השר על חזיונות החיים׳ על שמחת חייו ועל תלאות חייו ז נגינה שלא נודע מי אביה׳ מי יוצרה. כי מכיון שנודע המחבר בתור עצם פרטי שוב אין זאת נגינה עממית׳ אלא נגינה של אחד העם׳ אף־על־פי שבנגינתו ימצאו מהסימנים הלאומיים. ועל אחת כמה וכמה יש להוציא מכלל זה את נגינת האמנים שהשפעות זרות ניכרות בה ושסימני נגינת עמו משמשים בערבוביה עם סימנים של נגינות אחרות שהמחבר האמן למדם וסגלם לעצמו בצירוף הבעות סוביקטי־ ביות׳ עיוניות שאין העם נזקק להן. - מבחינה זו אין הנגינה היונית העתיקה׳ לפי השרידים שנשארו ממנה׳ אלא נגינה אומנותית של מנגנים אומנים ופילוסופים ולא נגינת העם׳ בשעה שהנגינה העברית התנ״כית היא עממית גמורה בכל סימניה. נתבונן בראשונה אל הסימנים שמתוכם אפשר להכיר את תקופת יצירתן של הנגינות. א) תקופת הפנטטוניות או בלי מחצית הטונים• חוקר הנגינה הוגו רימן* הראה בזמן האחרון על חשיבות הפנטטוניקה וסיכם שהיא הצורה הקדומה ביותר בנגינה׳ וכבר אריסטוכסנוס (במאה הרביעית לפני הספירה הרגילה) קורא לפנטטוניקה "ארכאיקה" ואומר שזו היא הצורה הראשונה והקדומה ביותר בנגינה ולצורה הנגיגית שבימיו הוא קורא בשם השניה (המאוחרת)׳ כלומר מחודשת שנתחדשה אחרי הראשונה. פנטטוניקה קראו לנגינה הקדומה הפרימיטיבית שלא היו בה צעדים של מדרגות חצאיות ושסולם הקולות בה היה רק בן חמשה טונים׳ ר״ל כרווח של חמשה טונים. %9 * -rr. Fol kioris tische Tonalitätsstudien, Leipzig! 1916, Kap. 1. * הנגינה של המאה הי״ז כשל המאה הי״ח ולא כשל הי״ח הט״ז ולא הנגינה של המאות י״א וי״ב כנגינת המאה הי״ד וכיוצא בזה׳ לא רק בנגינת עם פלוני ואלמוני׳ אלא בכלל בכל הנגינה האנושית. כי הנגינה מתפתחת והולכת עם ההתפתחות הרוחנית והתרבותית של העם. כל הכרה חדשה׳ כל נסיון חדש ותלאה חדשה משגים את הלך רוחו של העם׳ מביאים מהפכה בנפשו ומשפיעים גם על נגינתו. באופן זה ההשנות התקופתית מורגשת גם בנגינה. אולם מה הם הסימנים להכיר על פיהם את השנוים הללו בכדי לקבוע זמן התהוותם? שתי השאלות הללו משולבות זו בזו ובפתרון האחת יש גם פתרון השניה. והגה כל מה שנרחיק ללכת בבדיקת נגינתו של כל עם ועם נגיע אל תקופה פרימיטיבית שבה נמצאים אותם הסימנים הפרימיטיביים של נגינת האדם שלפני ההיסטוריה׳ והסימנים הללו משותפים הם לכל העמים. הם נמצאים בנגינת העמים העתיקים בתור שריד מנגינתם הפרימיטיבית ובנגינת השבטים הפראים שלא עברו בהתפתחותם את גבול הפרימיטיביות. הסימנים הללו כלליים הם׳ הגות רוחו של ה״אדם". אולם מכיון שרוחם התחיל להתפתח׳ האופי הראשי של כל עם וגזע מתחיל להתגלות׳ אופי הבא בהשפעת הטבע והאקלים׳ תנאי החיים- הגורמים החיצוניים׳ וקרבת הדם - הגורם הפנימי. נגינה פרימיטיבית-זו היא חקוי לקולות הטבע או לתנועות גוף האדם בשעת עבודתו ותנועותיו. נעיין במבנה הנגינה. אין נגינה אלא הרכבה של נעימות ואין נעימה אלא הרכבה של תנועות (Motive). בראשונה נוצרת בנפש המנגן העממי או בעם׳ תנועה׳ כלומר קבוצה קטנה של טונים׳ המביעה רחש נפשי ידוע. קבוצה זו לפעמים מצומצמת מאד׳ רק רווח של שני טונים׳ עליה או ירידה אחת׳ או מהלכים אחדים של עליות וירידות. בתנועה זו מתבטאת הגות רוחו של העם• הנגינה הפרימיטיבית של שבטי הפראים אין בה אלא תנועה אחת׳ החוזרת ונשנית עד אין קץ ואשר לשמע צלצולה מתענג קהל גדול במשך כמה שעות כגון של סבלי הנילוס במצרים וחוצבי אבנים בערי יהודה׳ או הכושים או תנועה שיש בה שאלה ותשובה :׳J L] } | א. חצי הפועלים ב. המחצית השניה. תנועות פרימיטיביות אלו הן בטוי הבא על־ידי תנועות שהגוף או איברי הגוף עושים בשעת העבודה. תנועות־עבודה מעין אלו מוצאים אנו בכל עם ועם׳ אם בלי צירוף מלים׳ רק קול בעלמא׳ או בצירוף איזו מלים כגון הדוגמא המובאה בערבית "כם לילה וכס יום". וכן נמצא בתלמוד כריתות דף ע״א לשחוק הקטורת "כשהוא שוחק אומר הדק היטב היטב הדק מפני שהקול יפה לבשמים"׳ פירושו כשהשוחק עובד בעלי לשחוק את הקטורת הוא מלוה את תנועות ידו בקריאה "ה-דק הי-טב הי-טב ה - דק" כלומר לכל עלית העלי וירידתו הוא מצרף הברה אחת ומתכוון שהקטורת תהיה מהודקת היטב. ההברות שבקריאה ארבע הן׳ כלומר משקל זוגי שהוא משקל העבודה והתנועה הקצובה. - מנהיגי הרפסודות על הולגה מושכים את החבלים ז שני הטונים הראשונים הבש בקריאה