Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 45 (מה)

והיתד, בורחת מן הבריות ומתבודדת. אך בבוקר בבוקר׳ רק עלה השחר ובעוד אנשי העירה שוכבים הוזים על משכביהם׳ היה השמש של חברת תהלים פוגשה בקצה העיר׳ עטופה סודר כאבלה. פעם אחת חלך אחריה בשפי וראה שעמדה על יד האילן הגדול. עמדה רגעים אחדים׳ אחר״כך הרכינה אליו ראשה ופרצה בקול בכי... ומני אז חתחיל קרב קצו של האילן. דמעות הכלה העלובה היו קודחות כאש. יבש העשב מסביב׳ האדמה נקשתה ותהי כחלמיש׳ והאילן הלך והתפורר. ענף אחרי ענף נפל ממנו׳ אחר־כך התעקם בגזעו ונעקרו לו שרשיו. נחל־מים פרץ במקום ההוא. מדמעות הכלה היה היה הנחל... אשד, משוגעה׳ נדה ותועה בשני הדרכים׳ היתד, מספרת גם היא את המעשה על האילן החולה. ימים רבים עוד יכול היה האילן לעמוד׳ אלמלא - דמעות האם. היה היתד, אם - כך מספרת ד,״משוגעת״ - ויברך אותה האלהים בבן־יחיד• בחור כהלכה׳ מושלם בכל המעלות. וימת הבחור בלא עת׳ ולא כמות כל האדם מת. בריא ואולם הרגוהו יום אחד לעיני השמש בצהרים. . ולא יכלה האם השכולה לשכוח את בנה ולא יכלה להתנחם והתחילה מפללת לאל שיעשה בשבילה את הגס להשיב את בנה אל החיים. הלא יכול יוכל... והתחילה מחכה יום יום לשיבת בנה. בערבים היתד, מצעת לו מטתו׳ לבנה כלבן השלג. סדקי החלונות היתה סותמת יפה לבל יצטנן. עד חצי הלילה היתה יושבת ומצפה. אחר־כך יצאה השדה׳ מיללת וקוראה: בני! בני! מי זה עשה לך רעה?!... ואולם איש לא ענה. קולה אבד בדומית־הליל. אז התיצבה על יד האילן באם הדרך והזילה אליו דמעותיה. שבה נפש האילן מדמעות אלו׳ דמעות־אם חמות וטהורות כפנינים. אך לא יכול האילן לשאת עוד את צער האם השכולה ודמעותיה שהיו לים. רקב עלה בלב האילן ומעצמת הכאב נפל ארצה. רק אחרי זה ראו כולם את הנעשה בקרב העץ פנימה. וממעמקי האדמה התפרץ מעין מקר ויהי לנחל־ מים מסביב. עמוק הנחל מני תהום - כעומק צערה של אם שכולה. מופרות ומועדים מבוטלים׳ כי היה הבית תמיד מלא מדנים וחגא• החמות מחרפתה׳ הבעל מעליבה בדברי גסות׳ והאשה העלובה מכסה עלבונה וכאבה מעיני הבריות. רק לפרקים היתד, מתעלמת ורצה מחוץ לעירה׳ מתנפלת אל חזהו של האילן הגדול באם הדרך׳ מתנה לו צרותיה ומבכה את גורלה המר. לאחר זמן מתה האשה הצעירה בדמי ימיה - מתוך חבלי לדה. אמה שגרה הרחק׳ הרחק מזה׳ במדינה אחרת לא ידעה ימים רבים דבר מאסונה. פעם אחת באה אליה בתה בחלום והודיעה לה׳ שהיא מתה• - ואיך חיית שם׳ בתי חמדתי? - שאלה האם מתוך שנה. והבת השיבה: T - אם רוצה את׳ אמי׳ לדעת את פרשת חיי׳ סעי שמה לעירה׳ בדרך העולה עד בית החיים עומד אילן גדול וחסון. את האילן הזה תשאלי• לפניו הייתי שופכת את לבי. וכך היה• האם נסעה עד העירה ובקשה להראות לה את האילן הגדול. כשהביטה אליו נפלה ותתעלף. מדמעות בתה עלה רקב בו. האילן הנאה נפצע פצע אנוש בצלעו והחלל מבפנים היה ריק... זקנים ונערים רצו לראות את הפלא. בקצה העירה עומד צריף עתיק נוטה לנפול וחלון אחד נשקף ממנו אל פני השדה. ב״בית" זה גר מלמד־גמרא זקן עם בתו החולנית עגונה מאישה. וגם זו היתה מספרת מעשה באילן החולה. - האילן היה יכול לעמוד ימים ושנים - היתד, מספרת העגונה העגומה בעלת השער הצהוב׳ בשבתה על האצטבה הנמוכה על יד בית אביה החרב למחצה - עוד ימים ושנים הרבה היה יכול לעמוד׳ אילו לא קרה בעירה האסון עם הכלה• כלה נאה וחסודה היתד, וחתן נתן לה - עלוי שבעלויים. וילך החתן לעיר הגדולה ללמוד תורה ושם נדחה מני הדרך. השקיע עצמו באפיקורסות ויצא לתרבות רעה. אחר־כך ברח לאיזה מקום ללמוד תורות שלהם ושוב לא חזר. ההורים לא רצו עוד לדעתו ולכלה התחילו משדכים שדוכים אחרים. תקנו לה בגדים יקרים ביותר׳ אבל היא את חתנה לא יכלה לשכוח כל הימים. נסעו עמה לרבנים וצדיקים׳ ו״עליו" כבר הגיעו שמועות׳ ששכח אל חי ונשא גויה לאשה׳ - אבל הכלה לא חדלה להתגעגע עליו ולהתאבל. רחל סייגנברג