Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 41 (מא)

ביצורי האמנות האכספרסיוניסטית׳ הרי זה מפני שעדין לא רמזו להם את צורתם הנאותה׳ יותר נכון: אף אינם מבקשים אותה• זוהי הסבה* שיצורי האמנות האכספרסיוניסטית משוללים ערך עצמי׳ כשמתבוננים בהם מבלי זיקה לאותו הפרוצס היוצר של החיים׳ שגרם להם• כך גבר באן עיקר החיים על עיקר הצורה• מגמה דומה לזו ולא פחות בהירה מזו׳ נתגלתה גם במקצוע הפלוסופיה: בענפיה העקריים׳ בתורת ההכרה ובמטפיסיקה• חורת ההכרה הביולוגית׳ בזרמה החרש ביותר׳ הפרגמטיסמום׳ שאבותיו הם׳ כנודע׳ ג׳מס וביחוד דייאי׳ משמשת דוגמה בהירה ביותר לאותה הנטיה המיוחדת כלפי חיים לא-אמצעיים׳ שהיא טפוסית כל־כך לתקופה הקולטורית שלנו׳ ושיש בה מעין מחאה כנגד מתן־צורה כל שהוא. לכאורה היתה תורת ההכרה יכולה להיות׳ יותר מכל מקצעות התרבות הרוחנית׳ בעלת ערך מכריע לעצמה ועומדת ברשות עצמה׳ מפני שכבר ההפשטיות של שאלותיה היסודיות בלבד׳ העדרה של איזו תכלית שמושית בעיוניה׳ מרימה אותה על פני כל יתר המקצעות בני־מינה• יש כעיון "פתוס של המרתק* בין תורת ההכרה׳ הדיסקיפלינה היסודית של הפילוסופיה ובין החיים הלא־אמצעיים עם שטפם וכה הפראתם הנצחיים. ואף על פי כן כופר הפרגמטיסמוס׳ זו חורת החכרה הביולוגית׳ בזכותה העתיקה של האמת לתחום לה תחום לעצמה ולשלוט בתחומה לבדה• השכל העיוני כאלו הורד מבסאו לטובתו ולהנאתו של המועיל הביולוגי׳ שבו רואים גם את האמתי בעצם• הנה זהו הדבר׳ שבשבילו הפרגמטיסמוס רואה כאמתיים רק אותם העיונים׳ שמביאים לידי מעשים מועילים• ואולם מאחר שעל פי יסוד הורת ההכרה הספקנית הזאת׳ מושגינו כולם תלוים במזג הניוי-פסיכי של הרבבתנו ובשום פנים אינם בבואות נאמנות של איזו מציאות אוביקטיבוח׳ הרי ברור׳ שאין מציאות לאמת אחת׳ מוחלטת• יש כמה וכמה "אמתיות* - בהתאם למזגי-הרכבותיהם השונים של הנמצאים׳ החיים בעולם• כאן רק הצלחת המפעלים תשמש אבן־בחן להערכת האמת של העיונים׳ שעליהם הם מתבססים• לפי זה׳ כל גלוי של ההכרה לא יהיה כאן אלא הסתגלות של רשמי־לבבנו לתכליותינו המתחלפות• העיונים המדעיים אין תפקידם למצוא פתרון אוביקטיבי לסרובלימות ידועות׳ אלא לשמש כלי־זיין בידי האדם בשבילו פעלו התכליתי בדרך הסתגלותו אל הסביבה חמקפת אותו• בשביל הפרגמטיסמום אין׳ איפוא׳ ה״דברים בתוך עצמותם* וגם לא "השכל המשמש בכתר מלכות בקרבנו* מכריעים על אמתתן של השגותינו׳ אלא החיים בעצמם משמשים קריטריון להכרעה זו בהתאם לצרכיהם והכרחיותיהם• רק חם לבדם זכאים לקבוע ערכים להשגוחינו בבחינת האמת והשקר. הפרגמטיסמום משתמש בתורת ההתפתחות גם במקצוע הרוח׳ והוא בונה לו באופן מיוחד שטה של "ברירה רוחנית" בנוגע למושגים ולשאר יסודות עיוניים של עבודת החכרה שלנו. מהמון מושגינו׳ אשר אין ספורות להם׳ המושרשים במזג הרכבתנו׳ רק המעט מהן׳ ודוקא מפאת מוצאן הסוביקטיבי׳ תמצאנה מועילות לנו בדרך חחסחגלות המוצלחת אל הסביבה. ביניהן חתהוה אותה ה״ברירה הרוחנית* שתכריע׳ איזה מן היסודות העיוניים של העבודה ההכרתית שלנו יכולים להחשב כ״אמתיים*. אנו רואים׳ איפוא׳ שעיקר החיים גובר על עיקר הצורה גם במקצוע זח של הרוח׳ שהוא לכאורה רחוק כל־כך מכדי תפיסתו• ואולם אם תורת ההכרח היותר מקובלת לבני חדור(חםרגמטיםמום)׳שבח נראית בחוש הרגשת־החיים השליטה בימינו׳ עוןוח את הפרוצס של תהכרה לאחד מתשמישי החיים ודנה אותו רק כאחת ההופעות של הסתגלות בן־תאדם לסביבתו׳ - הרי הרעיון הפילוסופי היותר מקובל בימינו(תורת ברגסון) אף הוא נושא עליו חותמו של חביולוגיסמוס• אם הפרגמטיסמוס שולל׳ כמו שראינו׳ מצורות ההכרח את ערכם העצמי׳ האבטונומי׳ וכאלו הוא ממזגן עם הביולוגיה׳ חרי ברגסון מגיע כבר לידי כך׳ שעצם ההכרח היא היא החיים• כאן מכריזים על החיים׳ כעל הממשות האחרונה׳ המהות האמתית של כל מציאות׳ ובהתאם לזה מתקבלת כל הופעה אם כעצם דפקם של חיי העולם (המוחלטים) ואם כאחת המדרגות של התפתחותם• בדרך ההדרגה היצירתית של העולם החיים *עולים* למדרגת חרוח׳ וחם עצמם "יורדים*׳ בדרך ה-חדרגח המהופכח* למדרגת החומר• ובדרך זו להלן׳ אם הברגסוניסמוס חושב׳ שהמהות האמתית של הדברים מושגת רק באופן -אינטואיטיבי*׳ ובהתאם לזה הוא כופר בהכרת התבונה במקצוע המטפיסיקה׳ הרי זאת אומרת׳ שרק החיים בעצמם יכולים להכיר את עצמם• הנה משום מה שטה פילוסופית זו מוכרחת היתה להפוך גם את ענץ החברה עצמו לדבר של חיים׳ למזוג׳ כביכול׳ את כל הדברים האוביקטיביים במלכות החיים׳ כי רק בדרך זו יהיה לח׳ להכרה׳ (הנדונה כאן כתפקיד של החיים)׳ עסק עם הרעיון הקולטורי המרכזי׳ ובהסכם לזה משיגים את היחיד רק כנקודת ההצטלבות של העגולים הסוציאליים השונים. ולבסוף׳ בתתלת המאה העשרים׳ הרעיון המרכזי מתבטא במושג ה ח י י ם ׳ שבו מוצאים להם בסוסם הערכים הפסיכולוגיים׳ המטפיסיים והמוסריים• ובהתאם לזח באה נטיה עצומה מן האופן הקודם של שנוי־הצורה בתרבות• ואם קודם לכן היתה חכמיה לצורה חדשה מפילה למשואות את הישנה׳ הרי עכשיו נמוקה האחרון והמכריע של ההתפתחות הקולטורית הוא השנאה הגמורה לעצם העיקר של הצורה באשר היא• והוא הדבר׳ שבבר כמה עשרות שנים אין לנו רעיון קולטורי מדריך כל עיקר - בנגוד לתקופות הקודמות׳ כמו׳ למשל׳ ימי הבינים׳ תקופת התחיה וההשכלה. האדם המשכיל של זמננו לא יוכל לקרוא בשם רעיון שכזה• ובאמת אנו רואים עכשיו - לפי דעתו של זימל׳ - העדר גמור של הכללה אידיאלית איזו שתהיה׳ של איזו סינתזה אחרונה מסימת׳ - מה שהוא משתדל להוכיח על יסוד שורה שלמה של דוגמאות בולטות מן האמנות והפילוסופיה• במקצוע האמנות אנו מוצאים חזוק לדיאגנוזה חקולטורית׳ שנתן זימל לתקופתנו׳ באהספרסיוניסמוס. עומק רעיונו של זרם אמנותי זה׳ המיוחד במינו׳ הוא שזעזועי נפשו ורטטי יצירתו של האמן׳ האמוציה האסתטית שלו׳ שואפות להתגלות ביצירתו האמנותית׳ או יותר נכון: היצירה האמנותית מופיעה כאן במו המשך של מעשה היצירה׳ רעד מיתרה האחרון. האכספרסיוניסמום אינו חקוי המשועבד למציאות (כנטורליסמוס) וגם לא תאור של איזו הויה הציונית או של פרוצס מתגלה ברושם חושי פתאומי(כאימפרסיוניסמוס). באופן האחד רטט נפשו של האמן בשעת יצירה הוצק באילו צורות אידיאליות או ריאליות׳ שהועמסו עליו מן החוץ ומשום כך הן זרות לו« באופן השני יש לנו עסק עם רושם חושי(אימפרסיה)׳ עם יסוד פסיבי ועל כן׳ הצורה האמנותית הטבועה בו הריהי מורכבת כלאים מרטטי יצירה עצמיים ומהשפעה זרה חצונית• האכספרסיוניסמום מואס גם בנטורליסמוס וגם באימפרסיוניסמום לשם היצירה האמתית׳ בת־החורין׳ הנובעת מנבכי■ נפשו של האמן בעצמו• ואולם המהלך החדש באמנות לא די שהוא דוחה׳ לשם הרותו האסתתית הגמורה של האמן־ היוצר׳ כל מה שהוא אובייקטיבי בתכנו׳ אלא אף האובייקטיבי רק בבחינה פורמלית בלבד (כגון טרדיציה ידועה׳ שטה ידועה׳ וכדומה) מתפרש אצלו כמועקה מכבידה על חיי היצירה התמימים• כל שעבוד לצורה׳ איזו שתהיה׳ מטה את חיי היצירה ממעגלם הישר׳ ומשום כך׳ כשהם מתגלמים ביצירה האמנוחית׳ אינם יכולים עוד להשאר נאמנים לעצמם לגמרי ושאיפת-היצירה האין־סופית שלהם כאלו קופאת ונקרשת• אותה העובדה׳ שעל הרוב אין שום דמיון בין שמותיהם של ציורים אכספרסיוניסטים ובין תכנם׳ עובדה זו׳ שהיא כל כך פרדוכסלית לכאורה׳ מתבארת בזה׳ שרטטי היצירה של האמן׳ המתגלמים ביצירה אכספרסיוניסטית׳ נובעים׳ כמו שהעירונו לעיל׳ בעיקר מתוך תהומות נפשו הוא. אמנם יש גם שהם נגרמים בהשפעתו של איזה אוביקט חיצוני! אבל בנגוד לדעה הרגילה סובר האכספרסיוניסמום׳ שאין דמיון מורתולויגי בין אותו המעורר החצוני ובין היצירה האמנותית שנגרמה על ידו• בנודע׳ היה האימפרסיוניסמום עומד דוקא על ההודיה בדמיון זה! ואולם האבספרסיוניסמוס כופר בו לחלוטין. יוצא׳ איסוא׳ שהאגספרסיוניסמום שולל לגמרי אח אחדות המין של הסיבה והמסובב במקצוע היצירה חאמנותית ומסתפק רק במציאותם של יחסים דינמיים פנימיים ביניהם• באופן זה אין לאותו דבר׳ שקוראים לו מודל שום ערך ביצירתו של האמן האכספרסיוניסטי׳ מפני שכל הרשמים׳ שהוא מקבל מאוביקטים חיצוניים מופתים אצלו רק כ מ ע ו ר ר י ם ליצירה אמנותית עצמית: בהשתקפם השתקפות אסתטית דרך חלון נפשו׳ הם מולידים יצורים׳ שאינם דומים כלל בבחינה מורתולוגית אל גורמיה של התעוררות זו• וכשאנו באים לסכם את העיונים הללו בנוסחה מפשטת קצרה׳ נאמר׳ שכאן (כלומר: במקצוע היצירה האמנוחית) חיי היצירה הפוריים נלחמים על חרותם ועל קיומם. בכל מקום שחיים אלו׳ הדופקים ושוטפים בלי הרף׳ רוציס^להתגלות׳ הם מדברים רק בלשון עצמם׳ ולפיכך הם מנפצים בל צורה קפואה׳ שקנתה לה מעמד לעצמה ושרוצה להטיל עליהם אח מרותה מבחוץ• אכן׳ אין היצירה האמנותית׳ אף בתחומיו של הזרם האכספרסיוניסטי יכולה להתקים מבלי צורה כל עיקר« אבל כאן אין לצורה ערך עצמי׳ כמו בשאר הנטיות חאמנותיות׳ שכל עצם תפקידם של חיי היצירה בהם׳ הוא רק לגשם את הצורה ולממשה בלבד. זהו הדבר׳ שבשבילו מחיחם האכספרסיוניסמום בשויון נפש אל היופי מצד עצמו׳ שהוא קשור תמיד אל אותן הצורות הקבועות. כי כל עיקר טעמם וערכם של אותם החיים׳ שמהלך אמנותי זה שואף להביעם בפשטותם׳ בטרם ילבשו צורח איזו שתהיה׳ - כאלו מעבר ליופי הם נמצאים. אם אין אנו מוצאים על פי רוב סיפוק