Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 27 (×›×–)

וכפי שהובלטה ביתר שאת וקבלה את שכלולה הכי נהדר בבטהובן׳ הם האיטלקים מן המאה הי״ז ואילך עד הרבע הראשון של המאה הי״ט• המוסיקה האיטלקית׳ שאנו מזכירים כאן׳ דבר אין לה עם אותו הסגנון האיטלקי הרגיל׳ שכבש את הרחוב המוסיקלי של מערב־אירופה במשך המאה הי״ט מימות התקופה שאחרי ב ל י נ י ואילך׳ ושהספיק להכות שרשים כל כך עמוקים בלב ההמון׳ עד שהכנוי "מוסיקה איטלקית" נעשה לחובבי הזמרה הבינונים שם כללי׳ המוסב אך ורק לאותה הנגינה בעלת פתוס נפוח׳ פוזזה וריקנית׳ הידועה לנו למדי מאופירותיו של דניטשטי׳ורדי ודומיהם• המוסיקה האיטלקית הקודמת נולדה על ברכי האמונה הקתולית׳ בתור בטוי מוסיקלי להרעיון הריליגיוזי׳ אשר נסך עליה מרוחו ואשר התגלם בכל מלואו ביצירותיו של פלסטרינה ופרגלז• במשך המחצית השנית של המאה הי״ז ובכל המאה הי״ח היה הנוסח האיטלקי הריליגיוזי הזה שליט בכל ארצות אירופה׳ עד שבאה המוסיקה הגרמנית הקלסית׳ דרשה את מקומו• ברם׳ גם המוסיקה הקלסית הזאת שאבה מלא הפניה מן המקור האיטלקי• למען הבין זאת אין צורך לחטט בספרי המוסיקה! די לו לאיש בעל נפש מוסיקלית׳ אשר אזנים קשובות לו׳ לשמוע את מנגינותיו של פליסטרינה׳ פךגלז׳ ם_קךלטי׳ טרטיני ודומיהם׳ כדי שיכיר במהרה׳ שכאן מונחים שרשיהם היותר עמוקים של הנדל׳ בך׳ גליוק׳ מוצרט׳ ובמדה ידוע גם של בטהובן׳ - עד כמה שזה האחרון כלל ברוחו הכביר את כולם וקלט אל קרבו את תמצית כל השירה שקדמה לו׳ כדי לעשותה חומר ליצירה מוסיקלית חדשה׳ לא שערוה הראשונים• ולהפך׳ די לו לאיש מוסיקלי כזה לשמוע את הינדל׳ בך׳ מוצרט ובמדד. ידועה גם את בטחובן כדי להכיר׳ שרוח האיטלקים הראשונים׳ רוח פליסטרינה׳ פירגליז וסקרלטי מדבר מתוך גרונם׳ - אם כי נתעשרה אצלם׳ כמובן׳ הרוח הזאת עשר רב• ובכן המוסיקה הגרמנית הקלסית הורתה ולידתה בקדושה: היא ספגה לתוכה את רוח המוסיקה הריליגיוזית במערב־אירופה במשך כל המאה הי״ז וכל החצי הראשון של המאה הי״ח• באחד מפתגמיו מדבר ניצשה על אדות המוסיקה כעל פרי מאוחר של קולטורה׳ כעל הופעה רוחנית נחשלה• המוסיקה של מוצרט היא אצלו פרי רוחה של תקופת רוקוקו׳ הגנדרנית והמפונקה׳ וזו של בטהובן היא אצלו פרי רוחה של המאה הי״ח עם תקוותיה הנכזבות ושאיפותיה שנתבדו• ואמנם ראה ניצשה נכוחה׳ אבל לדעתנו אך במקצת׳ ומתוך כך החטיא את המטרה לגמרי• ברישא הלכה כמותו׳ אבל לא בסיפא• הבטוי המוסיקלי של כל קולטורה מאחר אמנם לבוא! זאת אומרת: הד קולה של איזה תקופה קולטורית נשמע במשך זמן רב במוסיקה של התקופה הבאה אחריה׳ גם כשזו כבר בטלה מן העולם! אבל מוצרט לא היה הבטוי המוסיקלי של תקופת רוקוקו ובטהובן לא היה הבטוי המוסיקלי של תקופת המאה הי״ח׳ אלא שניהם היו הד קולו של הרעיון הריליגיוזי׳ אשר מלא את כל חללה של מחצית ימי הבינים האחרונה׳ וממנה ואילך׳ ואשר לא חדל מפעם במוסיקה הגרמנית הקלסית גם זמן רב אחרי כך׳ עד אשר סוף סוף הועם אורו וכבה זיקו האחרון עם מות בטהובן׳ המקונן הגדול על אבדן האמונה• ובכלל טעות גדולה היא לחשוב שהמוסיקה׳ כהאמנות בכללה - (כל מה שמדובר פה על המוסיקה מוסב גם על האמנות בכללה׳ בשגם המוסיקה היא׳ לפי דעתנו׳ נשמת סרסטרו וטמינו׳ נגוני סרסטרו׳ טמינו וטמינה? חבל׳ חבל על אשר נתן מוצרט למפעלו המוסיקלי הכי נהדר צורה אופיריטית׳ העלולה להוליך שולל את השומעים׳ אשר אך למראה עיניהם ישפטו• ואמנם אין כל יסוד להחליט שקלות המזג אינה עשויה להצטרף אל אמונה ריליגיוזית אמתית׳ כל כמה שזו אמונה פשוטה ותמה ולא תובעת סגופים ונזירות• גם בנוגע לבטהובן יהיו רבים חולקים ואומרים: בטהובן איש ריב ואיש מדון הוא מעודו׳ המוסיקן הטרגי "פר אקסלנס"׳ ואין טרגיקה ואמונה ריליגיוזית דרות בכפיפה אחת• הרבה אמת יש בדבר• אבל טרגיותו של בטהובן אינה נובעת ממקור אחר אלא דוקא מאותו מקור האמונה עצמה׳ וזו היא טרגיותו - שאבדה לו האמונה׳ בעוד נפשו תערוג אליה• בטהובן הוא המוסיקן׳ המבכה את אבדן האמונה מלב בני אדם׳ המוסיקן העומד על פרשת־דרכים בין תקופה המלאה עדין זכרונות קדומים׳ ותקופה חדשה שטופה בטכניקה׳ תעשיה׳ גורמים כלכליים׳ ריב־מפלגות ופוליטיקה׳ שכל אמונה בכלל׳ ומה גם אמונה ריליגיוזית׳ זרה לה לגמרי• משום זה אין בטהובן שלם בנפשו׳ על כל פנים הוא פחות שלם בנפשו מכל המוסיקנים הקלסיים׳ שקדמו לו• מעבר מזה הוא שקוע ברעיונות העבר החביבים׳ ומעבר מזה לבו מנחש לו עתידות אחרות• בכל אופן חש הוא׳ כי האמונה הולכת וחולפת׳ אך לא חלפה ונגוזה לגמרי• ובזה מונח סוד טרגיותו• הכסופים לאלהים עוברים כחוט השני ביצירותיו המשוכללות ביותר׳ או הנסערות ביותר׳ כגון הסימפוניות החמישית והתשיעית׳ חמשת הקונצרטים׳ ביחוד הקונצרט בשביל הכנור ובשביל הפסנתר׳ המכונה: קונצרט נו׳ 3׳ השירה הסמפונית קורוליאן והקורטטים האחרונים• הסקדצה בסימפוניה החמישית היא כעין תפלה בלחש! שהשתפכות הנפש הריליגיוזית הגיעה בה למרום קצה• אולם קשה להגיד׳ היכן מגיעה השתפכות הנפש אצל ביטחובן למרום קצה• הרבה פסגות נשגבות יש לו שראשן מגיע השמימה• נקח נא למשל את החלק הראשון של הקונצרט בעד הפסנתר נו׳ 3׳ את המבוא לסונטה האפיונטית׳ את המבוא לסימפונית קורוליאן׳ את החצי הראשון מהחלק הרביעי של הסימפוניה התשיעית׳ את הקורטטים האחרונים־ הלא תחרד הנפש ויזדעזע הלב מעומק הטרגיות המתגלה לפנינו• מענין הוא ביחוד בנדון שלנו גורל הסימפוניה התשיעית׳ שבה חפץ בטהובן להרוס׳ כביכול׳ בחזקה אל האלהים• נסיון הסימפוניה התשיעית לא עלה יפה׳ לפי דעתנו• בחלק הראשון פזורות אמנם פה ושם מנגינות מאותו היופי האיום׳ שרק בטהובן שליט בו! אבל בכללו הוא מלא שאיפות ותביעות מגוזמות׳ אשר לא מצאו את ספוקן כלל ולא באו לידי גמר איזה שהוא• בחלק השני מצא בטהובן עוד הפעם את עצמו והוא מופיע בכל הדר גאונו• בחלק השלישי כבר מתנהל הוא שוב בכבדות׳ בלי קשר פנימי כל שהוא עם הקודם לו• המבוא לחלק הרביעי׳ במקום שהקונטרבסים עושים חשבון הנפש׳ ממש בלשון בגי אדם׳ הוא גילוי מוסיקלי מאין כמוהו׳ בלתי רגיל אפילו אצל בטחובן! ברם החצי השני בלוית המקהלה מקלקל כבר את השורה ואינו משלים את הסמפוניה כראוי מפאת שטחיותו של כל השיר• כללו של דבר - בטהובן דרש - אבל לא מצא את אלהיו• אבות המוסיקה הקלסית׳ כמו שנגלתה לנו׳ בימי פריחתה הראשונים ביצירותיו של ך, נ ד ל ׳ בך׳ גלוק׳ היידן ומוצרט׳