Rimmōn · 1922-01-01 · 4 (1922) · p. Seite 28 (×›×—)

הצרפתים והסקנדינבית׳ אלה ואלה יתר שאת ויתר עז להם בבחינה הספרותית האמנותית• ובכל זאת לא הם כבשו את הלבבות אלא דוקא הרוסים הפשוטים מהם׳ חסרי־ההמצאה ולרוב גם נעדרי היופי(מלבד טורגניב)• פתרון החדה הזאת מונח׳ לפי דעתנו׳ בזה׳ שהרוסים הללו׳ היינו: הרוסים שלפני טשיכוב׳ עדיין הכה הריליגיוזי הנמרץ של עמם היה שופע בהם׳ ובלי יודעים הגשימו ביצירותיהם אידיאה כבירה׳ שבה בלבד גודל האמנות תלוי• ואם בספרות כך׳ במוסיקה על אחת כמה וכמה׳ שכן היא רוחנית יותר׳ ובכן גם נוחה יותר להפעל על ידי גרמים שונים• כי מה היא המוסיקה בכלל ובמה כחה גדול? בשאלה הזאת טפלו רבים׳ מבלי לבוא לאיזו מסקנה מספקת ומתקבלת על הלב• כי יצאו כל החוקרים הללו מנקודת ראות אימפירית ולא השכילו לחדור לאחורי הפרגוד׳ אל המיטפיזיקה של המוסיקה - זולתי שופנהויאר׳ אשר נתן לנו׳ אמנם׳ פתרון׳ אבל פתרונו מתנגד מן הקצה אל הקצה לכל שיטתו הפילוסופית• המוסיקה׳ אומר שופנהויאר׳ היא'גלויו של הרצון החיוני בעצם טהרו• והנה הרצון החיוני הוא׳ לדעת הפלוסוף הזה׳ דבר רע ונפסד מאד! הרצון החיוני׳ לפי שופנהויאר׳ הוא אך כאב׳ צער ויגון׳ - והמוסיקה הלא היא ראשית לכל עונג׳ אף כי עונג מיוחד במינו׳ עונג איסתטי• בעולם המוסיקלי אין צער ואין יגון׳ כי הצער והיגון המוסיקלי הם רק מין מיוחד של חדוה׳ זאת אומרת: מין מיוחד של ענג איסתטי• אדרבה: היצירות המוסיקליות הכי יפות והכי נהדרות׳ זאת אומרת: אלו שממציאות לנפש מוסיקלית את העונג היותר דוה׳ שייכות דוקא לאותו הסוג המכונה בפי העם "מוסיקה טרגית"׳ או מוסיקה מלנכולית׳ המביעה צער נפשי גדול׳ תוגה גדולה• מה הוא פשר הדבר המוזר הזה? נחזיק נא לפי רגע בסברת שופנהויאר׳ שתשמש לנו נקודת מוצא׳ אבל בעקבותיו לא נלך< מפני שהשיטה המוניסתית׳ ככל שיטה מוניסתית׳ מעותת את השורה ומזייפת את המציאות שאינה סובלת שום מוניזם• המוסיקה היא אמנם הרצון לחיים׳ הוה אומר: האהבה לחיים׳ אבל לא לחיים הממשיים׳ האימפיריים׳ בעלי שתי רשויות מתנגדות וצוררות זו לזו׳ שאור וחושך משמשים בם בערבוביה׳ - אלא ליסוד החיים׳ כשהוא לעצמו׳ הנפרד ונבדל הבדל גמור מן היסוד ההורס של הרע• צמא הוא החוש המוסיקלי ליסוד המפרה והבונה הלזה! צמא הוא למאור שבחיים• ובהיות שהצער הוא פרוצס של התאבקות בין האור ובין החושך׳ בין הטוב ובין הרע׳ אשר בו יד האחרון על העליונה׳ מתחזק החוש המוסיקלי דוקא בראשון והוא מתדבק בו כהדבק איש בידידו בעת צרה• יתר על כן: ההתאבקות הזאת מזרזת את החוש המוסיקלי להתעמק בהשגת הטוב ככל האפשר• התוגה המוסיקלית היא אך סימן׳ סמל ולא יותר׳ זכר לפרוצס של ההתאבקות• כי התוגה המוסיקלית היא׳ כאמור למעלה׳ גם כן עונג׳ אבל מיוחד במינו: עונג איסתטי• ברם׳ ליסוד המפרה והבונה הזה׳ רגילים בני אדם לקרוא "אלהים"• הוה אומר׳ איפוא: המוסיקה היא האהבה לאלהים! אבל לא האהבה לאלהים מצד השכל׳ במובן השפינוזי׳ המדבק עם עצם הטבע החיצוני האדיש׳ שאין בו לא טוב ולא רע׳ לא amor dei intellectualis _ אלא האהבה לאלהים מתוך ההרגשה המדבקת עם הטוב המוחלט - amor dei sentimentalis האמנות׳ ואין אמנות בלי מוסיקה פנימית) - תלויה אך ורק באילו כשרונות׳ ולו יהיו המצוינים שבמצוינים׳ ובאילו כחות יוצרים׳ ולו יהיו העצומים שבעצומים• באמת אין הדבר כך• אבל זיקתה אמיצה מאד לאידיאה היוצאת לגמרי מגדר היופי האסתטי והטכניקה המוסיקלית׳ ולאידיאה זו משמשים גם "הכשרונות" וגם "הכהות היוצרים" רק בתור כלים ומכשירים בשביל להוציאה מכח אל הפועל• המוסיקה תלויה באידיאה כבירה׳ ואין אידיאה אלא אמונה׳ ודוקא אמונה ריליגיוזית׳ - בשגם רק היא היא האמונה "פר אקסלנס"׳ זאת אומרת: האמונה המרכזית׳ המקפת את כל אותן האמונות הפרטיות המונחות ביסוד כל רעיון אישי או סוציאלי׳ כל כמה שהוא רעיון אמתי יוצא מן הלב׳ ולא צירוף של השגות לקוחות בהקפה מאחרים או סתם פטפוט מלים׳ "מצות אנשים מלומדה"• לכל האמונות הפרטיות האלה ממציאה האמונה הריליגיוזית די ספוקן׳ כולן נזקקות לה אבל אין היא נזקקת להן< ממנה הן יונקות ולו גם בלא יודעים ובהיסח הדעת׳ שהרי האמונה הריליגיוזית זה דרכה להליט פגיה לעתים! ברם׳ אם יסתתמו מעינותיה לגמרי׳ - אם תעבור כלה מן העולם (כמו בימינו אנו)׳ אז תבטלנה על פי הרוב כל אותן האמונות הפרטיות מאליהן ותהפכנה לצירופים של השגות תפלות׳ לגבוב מלים׳ רגילות על הלשון׳ מתוך חקוי ועצלות המחשבה ולפרקים גם למסוה תעתועים למען כסות על החפץ להשתרר או להתעשר• ובכן המוסיקה אינה תלויה׳ לפי דעתנו׳ בכשרון בלבד• חלילה לנו להכחיש בערכם של הכשרונות וכחות היוצרים! אבל הכשרון המוסיקלי כשהוא לעצמו׳ לא יתן לנו עדיין יצירות נשגבות צודדות־נפשות׳ אלא רק צירופי קולות יפים יותר או פחות׳ נחמדים יותר או פחות׳ לוקחים את הלב ברב או במעט - ולא יותר• כלום חסרי־כשרונות הם כל אותם המוסיקנים׳ שקמו אחרי בטהובן׳ ואשר פרו ורבו ביהוד בזמן שבין הרבע האחרון של המאה הי״ט ובין הרבע הראשון של המאה העשרים׳ - כל אותם השומנים׳ המנדלסונים׳ הגריגים׳ השטרויסים׳ הסן־סנסים׳ הדוביסים ועוד ועוד? יתר על כן: לרבים מהם היו כשרונות עצומים׳ והם יצרו מנגינות יפות וחביבות וגם כבירות למדי• אבל לב האדם לא ילך אחריהם• יען כי חסר להם הרעיון הריליגיוזי המפרה׳ - לא באשמתם הם׳ כמובן׳ אבל בעטיו של כל הדור• חזיון מעין זה אנו יכולים לראות גם באמנות הספרותית• יש ויש כשרונות ספרותים׳ ומהם מצוינים מאד! אבל אין מפעל ספרותי כביר כגון הקומידיה האלה־ת׳ דון קישוט הלמנשי׳ פויסט׳ מלחמה ושלום׳ האחים קרמזוב ודומיהם• הנה הספרות הרוסית שלפני טשיחוב• כי מאז והלאה פסקה היצירה הרוסית האופיית לגמרי - מלבד אולי סולוגוב ובורים זיצב׳ שעוד ידעך בהם נצוץ כל שהוא מן הקלסיקים הרוסים - ונהפכה למלאכה ספרותית יותר או פחות מוצלחת• הספרות הרוסית המודרנית׳ הפזיזה והצעקנית׳ אינה אלא חקוי לדוגמאות מערבה של אירופה׳ ודוקא למקולקלות וגרועות שבהן• כלום היו גוגול׳ טולסטוי ודוסטיבסקי בעלי־ כשרונות יותר עצומים מבני זמנם׳ הסופרים הצרפתים או הסקנדינבים? להפך: הצרפתים עולים עליהם בכה ההמצאה׳ בברק הדמיון׳ באופן ההדצאה; הסקנדינבים בדקות ההרגשה והיופי האסתטי( ר• זליגמאן■