Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 45 (מה)

ספרו של ריכלין העלה שרטון בדעת הקהל של גרמניה• המשכילים והמלומדים קבלו אותו בשמחה" לא מאהבת היהודי» אלא משנאת הדומיניקנים. שאר הכמרים הקטוליים" וביחוד הפרנציסקנים" היו שונאים לאותם הקנאים עזי-פנים• וגם הם שמחו על חבורו של ריבלין• ביריד של פרנקפורט בסוף ימי הקיץ שנת 1511 נמכר הספר במספר רב• אומרים" שגם היהודים קנו אותו וקראו בו בעונג• הלא נאמר בו" שגם הם אזרחים בגרמניה ואינם הפקר• עדיין לא זכו עד הימים ההם לשמוע דברים כאלה מפי גוי" מלומד מפורסם• מובן" בי קצפו הדומיניקנים על זה קצף גדול• בכל תוקף תבעו להתרים את ספרו של ריכלין• קול ריב זה היה הולך בגרמניה מסופה עד סופה׳ וגם בשאר ארצות׳ ביהוד בפרנסיה׳ באיטליה ובהולנד היתה מחלוקת זו לנושא ענין של דעת הקהל• אלה מימינים ואלה משמאילים• כשם שהיו הדומיניקנים לבת מסויימת" כת הקנאים" כך התאחדו עבשו כל אוהבי התופש והתיחסו על שם ריכלין• בכל עיר ועיר היו נמצאים "ריכליניים"׳ והם התגרו בקנאים" אנשי שלומם של הדומיניקנים. הריכליניים יסדו להם כעין אגודה והתחייבו לסייע איש את אחיו ולעמוד לימין ריכלין במלחמתו עם החשוכים• חותם בריתם היו הדברים: "איש את רעהו יעזרו ולאחיו יאמר חזק"• המשפט על־דבר ספרו של ריכלין הלך ונמשך עד שנות 1520• עליו רעש ממש העולם• לבסוף היה לנושא ענין של הפוליטיקה הכללית• הקיסר עמד בפעם הזאת לימין ריכלין העלוב" ולו סייעו רוב מושלי גרמניה• הדומיניקנים מצדם הציעו את הדבר לפני המחלקות התיולוגיות של האוניברסיטאות׳ ואלו הסכימו לדעתם• ריכלין פגע בכבוד הדח המשיחית בדברו טוב על היהדות׳ ביחוד על התלמוד׳ שודאי נמצאים בו דברי בוז ושטנה על ישו המשיח" על האם הקדושה ועל עיקרי הדת המשיחית• ביחוד היתה חות־דעתה של האוניברסיטה הפריזית בקטרוג עצום על ריכלין• זה היה על־פי השפעת מלך פרנסיה" שאמר להקניט את הקיסר• כמה פעמים עמד המשפט" מצד בית־דין שהושיבו בשפיאר" להגמר לטובת ריכלין" אבל הדומיניקנים דחו בחחבולותיהם" וגם בשוחד רב" את גמר המשפט• לבסוף" כאשר נגמר הדין לזכותו של ריכלין׳ הביאו את משפטם לפני האפיפיור ליאו העשירי ברומי• יודעים היו את השקפת האפיפיור הזה בעניני הדת - עד כמה היה רחוק ממושגים הדתיים של המשיחים ועד כמה היה כרוך אחרי ההשקפה הקלסית של הגיות• אבל בטחו בכח הממון. הוכסטרטן הלך לרומי וכים הכסף בידו׳ לשחד את כל הלהוטים אחרי השוחד• ברומי היה קשה למצא אדם> שאין לבו נוטה אחרי הבצע• הדת המשיחית התפשטה בבל איברופה: עדיין היה המון העם׳ לכל הפחות׳ מחזיק בה• אבל ברומי עצמה היו כלם רחוקים ממנה: האפיפיור וגדוליו וגם שאר פנות העם לא היו שמים לבם ל״בדותא״זו• האפיפיור היה טרוד בבניניו המפוארים׳ וריב הדומיניקנים היה׳ לפי השקפתו" קול נביחת כלבים• לפי המצב של הימים ההם היה קרוב מאד׳ כי יגברו הדומיניקנים במלחמתם• מצד אחד באו על האפיפיור בפתויי דברים וגם הטו את לב יועציו בשוחד׳ ומצד השני איימו עליו׳ כי יגרמו לפירוד בדת הקטולית. אלא שגם באיטליה נמשכו המשכילים אחר ריכלין ואמצו את לבו׳ להוסיף במלחמת מצוה זו ולא יפחד מפני הקנאים• הקרדינל איגידיו די וויטרבו כתב לריכלין: התורה נתנה באש׳ ויישר כוחך שהצלת אותה מן האש• גם המשכילים בגרמניה חזקו את רוחו׳ שלא יירא מן הדומיניקנים• בימים החם כתב ריכלין אגרת עברית אל בוניטו די לטאש׳ רופא האפיפיור׳ לבקש ממנו" כי ימליץ עליו לפני ליאו העשירי. ואלו דברי האגרת: לאדוני שיושב בשבת תחכמונים המאור הגדול עמוד גולת אריאל בהיר הוא בשחקים רופא מומחה א״מ מזל־טוב בלע״ז בוניטו במדינת רומי הגון רופא פיפיור• אחרי דרך מבא הבאים בשערי הקידה נכנסים בשלום ויוצאים בשלום גם אני הצעיר החותם בשולי היריעה המשתחוה אפים ארצה׳ כי אין ממנו למטה• אדוני׳ אחרי שלומות רבות ורשות מוכרע מפני קוצר לשוני ומעוט שכלי באתי להודיע למעלת כבודו איך תוך שני שנים הקיסר אדונינו יו״׳ה ירד לעיר קלוניאה מקום שיש לשם ישיבה גדולה באמונתנו וחכמים גדולים בחכמת האלהות ובאו כולם אגודה אחת נבהלים ונחפזים נאנחים ובוכים קוראים בקול גדול: הושיעה המלך וקיסר! הנה במלכותך ישנו עם אחד מפוזר ומפורד ודתיהם שונות מכל עם וזה על ידי ספרי התלמוד שבידם׳ שבאותם הספרים כתוב באופן זה כמה חירופים וגידופים וקללות ותפילות נגד אמונתנו ואדוני האמנה פיפיור וחגמונים חכמים גלחים וכומרים• ולא על זה לבד כי אם על הקיסר ומלך ושרים ופחות וכל אומה ועם שלנו וזה בכל יום ויום הם מתפללים ומקללים כמו שאמרתי וכל זה עבור ספרי התלמוד• ועוד רעה גדולה יותר שיש לנו לשום על נפשנו שאם לא היו ספרים אלו היה האמנה כולה אחת וכולם יהיו מאמינים בישו משיח שלנו׳ רק אותם הספרים לבד מדיחים אותם מדרך ישרה• לכן למלך אין שוה להניחם ולכן אנו מיעצים לפי סוד אמנתנו ובתי תפילתינו ולעבוד את אלהים כפי מנהגיהם• לזה שייכים גם ספריהם הדתיים• לפיכך גזירת הקיסר פוגמת בזכיותיהם. גם שלחו שתדלנים אל המושל׳ והם הצליחו להוציא כתב־דת מידו׳ לעכב את הגזירה• כך היה מבסימיליאן פוסח כל ימיו על שתי הסעפים ונטה לפי שעה לאותו הצד׳ שהיה משפיע עליו• כששמע פפרקורן, כי הופרעה עצתו׳ לא התרשל בדבר׳ אלא התיצב לפני אחות הקיסר׳ והיא חזרה להשפיע עליו׳ שיקיים את כתב־הדת הראשון• לבסוף פסק הקיסר דינו׳ להושיב ועד של מומחים׳ והם יחוו דעתם על תוכן הספרים העבריים• הדומיניקנים הציעו לפני הקיסר למסור את הדבר הזה בידי יוחנן ריכלין׳ שהוא מומחה ובקי בידיעת השפה העברית ובידיעת הספרים העבריים• כסבורים היו׳ כי ריכלין יטה את הכף לצדם׳ שהרי זכרו את דבריו בחבורו׳ אשר פרסם בשנת 1505• על־פי הצעת הדומיניקנים דרשו מאת ריכלין חות־דעתו במשפט זה• לבקשת הקיסר כתב ריכלין את חות־דעתו על הספרים העבריים• מדבריו נכיר׳ כי כתבם אחרי עיון מרובה• עוד לא שחרר עצמו לגמרי משנאתו ליהודים׳ אלא כי הספרים העבריים היו חביבים לו• תמיד היה לו הירונימום לאידיאל׳ ומחאוה היה להדמות אליו בפעולתו המדעית• גם הירונימום למד בסוף ימיו את השפה העברית והשתמש בידיעותיו" לשכלל בהן את התרגום הלטיני לספרי המקרא! אבל את היהודים היה שונא• ריכלין אמר במשפטו על הספרות העברית׳ שאינה ראויה לכליון• בעיקר הדבר דנים על התלמוד ועל ספרי התפלה• בנוגע לתלמוד מוצא הוא בו ענינים חשובים קרובים לדעות הקבלה׳ שהיא סעד גדול לדת המשיחית! אבל אינו מוצא בו כלום מן החירוף והגידוף כלפי ישו המשיח• ספרי התפלה שייכים לעבודה הדתית של היהודים׳ ובפירוש נתנו להם פריוויליגיות׳ שלא יהיה שום עכוב ומניעה בסדר עבודתם• הפריוויליגיות האלה קיימות׳ ואין לבטלן• זהו בקצרה תוכן חות־דעתו• עוד הרבה ריכלין לרומם את ערך ספרי הקבלה׳ שראוי לקיימם בכל אופן׳ שהרי הם קרובים לעיקרי הדת המשיחית• חות־דעתו שלח ריבלין כתובה וחתומה אל הארכי־בישוף ממגנצא׳ שבידו היה מסור דבר המשפט בנוגע לספרי היהודים בפרנקפורט• ואולם מכתבו בא לידי הדומיניקנים, - איך היה זה׳ לא הוברר - והם בעזותם פתחוהו וקראו מה שכתוב בו׳ עוד טרם שהגיע לידי הארכי־בישוף ולידי הקיסר• כשנודע להם׳ בי נכשלו בריכלין׳ אשר למד זכות על ספרי היהודים׳ יצאו נגדו בקטרוג עצום׳ להשפיל את כבודו ולהבזותו בעיני ההמון• תחלה הכריזו עליו׳ כי מומחה גדול הוא ובקי בספרי היהודים• עכשו אמרו, כי איננו יודע כלום׳ ובל מה שכתב לא כתב אלא בעטים של היהודים! גם חשדו אותו במקח שוחד• נבלה זו׳ לפתוח אגרת רשמית כתובה וחתומה ולנבל כבוד חכם מצוין׳ העלתה חמת כל המשכילים והמלומדים׳ שהיו מכבדים את ריכלין על רוב חכמתו ויושר לבו׳ שעדיין לא הטיל בהם שום איש ספק• המלחמה על דבר התלמוד היתה מעכשו לתסיסה עצומה בין ההומניים ובין הדומיניקנים - בעיקר׳ בין שלטן ימי הבינים ובין התקופה החדשה׳ שהתעתדה לבוא• מעין מלחמת הדעות כזו היתה כבר גם בימים ראשונים׳ אלא כי בפעם הזאת השתמשו משני הצדדים במעשה הדפוס• לא היה עוד פולמוס הדעות בחשאי׳ בחדרי חדרים׳ בבתי כנסיות ובבתי מדרשות - אלא בפרהסיא׳ ברשות הרבים׳ לעיני כל הקהל• משני הצדדים התעצמו בטענותיהם בכרוזים כתובים לטינית או גרמנית! במתכוון משכו גם את העם אל קשרי מלחמה זו• עכשו הכשירו את דעת הקהל• לא בחדודים אסכולסטיקיים אמרו להתגבר זה על זה׳ אלא בספרים וכרוזים פובליציסטיים• מצד ההומניים השתמשו בדברי הגיון ובקורת חריפה׳ ומצד הדומיניקנים בדברי קנאה ושטנה• הכמרים הקנאים הלהיבו את האינסטינקטים הבהמיים שבעם גרמניה! את ריכלין וסיעתו עשו למליצי היהודים׳ אשר בשחד- ממון הטו היהודים את לבם׳ לדבר טוב עליהם ועל ספריהם• כה היה הריב הולך ונמשך כשתי שנים• בסוף ימי הקיץ שנת 1511 פרסם ריכלין את חבורו ״אספקלריא״ (Augenspiegel)׳ שהיה בימיו מאורע גדול• ריכלין׳ שדבריו היו תחלה רכים ונוחים׳ יצא עכשו בקטרוג חריף על הדומיניקנים ועל איש בריתם פפרקורן• על זה אמר׳ כי הוא איש בור וסכל ואינו יודע כלום מספרי התלמוד• החבורים והכרוזים׳ שנדפסו על שמו׳ לא הוא כתבם׳ אלא הדומיניקנים׳ והם גבבו כל דברי שטנה׳ שנכתבו כבר בדורות ראשונים על התלמוד והוסיפו עליהם עוד דברי נבלה כאלה׳ שאין בהם אלא שבושים גסים והטעאת הקוראים• התכלית המכוונת בשטנת הדומיניקנים היא׳ להוציא ממון מירי היהודים• יודעים הם׳ כי קשה ליהודים לפרוש מספריהם׳ ובודאי יפדו אותם בממון רב• לזה מכוונים שונאיהם• על־פי היושר והמשפט אין להחרים את ספרי היהודים׳ שהרי הם קנינם• יש להם פריוויליגיה ברורה׳ שאין להחרים את רכושם• גם היהודים הם אזרחים׳ ואין מן היושר לגרוע מזכיותיהם׳ שנתנו להם ונתקיימו בתוקף פריוויליגיות של הקיסרים והאפיפיורים• בפעם הראשונה נאמר כאן מפורש׳ כי היהודים אינם רק "עבדי הקיסר"׳ והרשות בידו לעשות בהם כחפצו(זו היתה טענת פפרקורן בכל כרוזיו)! אלא הם אזרחים (•Concive)• נוכל לצייר בדמיוננו את רושם הדברים האלה׳ שעדיין לא כתבם ולא שמעם אדם בגרמניה מעולם•