Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 44 (מד)

זהו חזון נראה תדיר בהתפתחות ההסטוריה׳ בי במגיע תקופה הסטורית לידי גמר כחה׳ ועל־כרחה היא כ^ה׳ לא תפטר מן העולם בשקט׳ אלא היא נלחמה בשארית כחה על קיומה• כל מה שאנו. רואים בכל עצם חי׳ שמגין תמיד על מציאותו׳ אבו רואים גם בהסטוריה• גם ימי הבינים לא בטלו בלי מלחמה• בסוף שנות המאה הט״ו היו ה כ מ ר י ם הדומיניקנים מתאמצים לקיים את אותן הדעות׳ שהגיעו ימיהן להבטל מן העולם• הם נלחמו על קיומן והם שגרמו במעשיהם לאבד אותן• מכל האגדות הדתיות של הדת המשיחית מצוינת היתה האגדה הדומיניקנית לרעה• האחים הדומיניקנים היו עזי נפש וגסי רוח׳ קנאים ויהירים׳ שונאי כל השכלה והתקדמות רוחנית• כשראו בסוף שנות המאה הט״ו את העמים מתאמצים לשחרר את עצמם מן השעבוד לשלטן הדת׳ אמרו הם׳ להסב את גלגל ההפטוריה אחורנית• בקנאתם לא נשאו פני איש׳ אפילו את פני האפיפיור ברומי• האפיפיור אלכסנדר הששייאיש תקיף ובעל־זרוע׳ היה אומר׳ כי מוטב לו להתגרות במושלים תקיפים ואל יפיל את עצמו בידי הדומיניקנים החצופים• כסבורים היו הם לעכב את ההתקדמות; כי ממשלתם היתה פרושה בכל ארצות המערב• אבל דוקא הם גרמו למהר את השחרור. הטובים והמעולים שבגויים היו שונאים להם׳ כי הכירו׳ שהם עמודי השלטן הדתי עם הרעה׳ שהביא זה לעולם• ריכלין עצמו לא היה יוצא מעולם למלחמה עם הדומיניקנים׳ כי מטבעו לא היה איש מלחמה; אבל הם עצמם עשו את אותו החוקר המדעי׳ אוהב שלום׳ לאיש מלחמה• בפחזותם ובקנאתם הנבערה נעשה ריכלין לנושא דגל ההומניות ולעומד בראש המלחמה׳ להתם את ימי הבינים ולחדש תקופת השחרור באיברופה• אחד מחידושי ההסטוריה הוא׳ כי פרצת מלחמה זו בסבת היהדות׳ בסבת התלמוד• מושב הדומיניקנים הקנאים היה בעיקר בעיר קולוניה• בראשם עמד אז י ע ק ב ה ו כ ם ט ר ט ן׳ אדם יתיר׳ עז פנים׳ קנאי ונוטה לרדוף את כל ארם מתנגד לו ולרדת עמו לחייו• המדה היותר גרועה באיש הזה היתה׳ כי מרוב סכלותו האמין ביושר מעשיו; כסבור היה׳ כימקוא הוא קנאת אלהים ומותר לו׳ או יותר נכון: הוא מצווה לעשות את כל המעשים האלה• אליו בא יהודי מומר יוחנן פפרקורן׳ אשר נפרד מאחיו היהודים מתוך שנאה עצומה ונטר להם איבת עולם• סבת שנאה זו לא נתבררה• מה שאמרו עליו בעלי ברית ריכלין׳ כי עשה מה שעשה מתוך אהבת הבצע׳ אינו אמת• נראה׳ כי חפץ היה להנקם ביהודים על מעשים שנעשו לו׳ טרם שהמיר• היהודים היו אומרים עליו׳ כי גנב ועשה מעשים מכוערים וגמרו דינו להמיתו; לפיכך נשתמד ומצא חסות בכנסיה הקטולית• גם זה קשה להאמין• אבל מה שהכריזו קצתם עליו׳ כי היה ״מוסר״׳ ועל־כן שטמוהו אחיו היהודים - זהו אפשר להשמע• רדיפת ה״מוברים" היתה אז שכיחה תדיר בקרב היהודים• המיר הוא ואשתו ובניו עמו׳ והקטולים נתנו לו איזו שירות קטנה להתפרנס• חפץ היה פפרקורן להנקם ביהודים וגם להראות להוכסטרטן וחבריו את קנאתו לדת המשיחית׳ הלך והלשין על היהודים׳ בי בספריהם הדתיים׳ ביהוד בתלמוד וגם בספרי תפלה שלהם׳ הם מקללים ומחרפים את ישו המשיח ואת האם מריה וכל הקדושים של הכנסיה המשיחית• זולת זה הם לומדים מספריהם אלה לרמות את הגויים ולשנא אותם• אין עצה אחרת׳ אלא להחרים את ספריהם• ניכר מדבריו׳ כי מעשה זה היה לו רק התחלה לרדיפות היהודים• כל ימיו היה צווח על זה׳ כי עדיין מתקיימות קצת קהלות חשובות בגרמניה׳ ומצוה להרסן• זאת היתה התכלית המכוונת במלשינותו• אילו היה מצליח בענין החרמת ספרי היהודים׳ ודאי שלא היה מסתפק בזה• הוכסטרטן קבל הצעה זו בשמחה רבה• כדי להוציאה לפעולה היו צריכים להסכמת הקיסר• זה היה בימים ההם מכסימיליאן• מטבעו היה המושל הזה בעל תכונות הפכיות׳ וקשה כיה לו לעמוד בגמר דעתו• לבו לא היה רע ליהודים, מלבד מה שמצא טובת הנאה בישוב היהודים בגרמניה• גם את הדומיניקנים לא אהב׳ אבל אחותו קוניגונדי׳ אשר נתאלמנה בשנת 8"15 ונעשית נזירה׳ היתה משפעת עליו הרבה׳ להטות את לבו להצעת הדומיניקנים• היא הצליחה בפתוייה׳ כי הוציא הקיסר כתב־דת׳ להחרים את כל ספרי היהודים ולמסרם בידי הדומיניקנים׳ שהם יצרפו ויזקקו אותם׳ והרשות להם׳ לדין בשרפה כל ספר׳ שנמצא בו חירוף וגידוף כלפי הדת המשיחית או דברי שנאה כלפי הגויים (ביום י׳־ט באוגוסט שנת 1509). כשנתפרסם כתב־דת זה התחילו תיכף בעיר פרנקפורט לחפש אחרי ספרים עבריים• תקפם של הדומיניקנים היה בעיקר בזה׳ כי היו דרשנים בבתי כנסיות של המשיחיים• זאת היתח עבודתם הצבורית׳ שלה הקדישו את כחם• ואף־על־פי ששאר האגודות הדתיות היו צרות לכת הדומיניקנים׳ השפיעו אלה הרבה על העם על־ידי הדרשה בבתי כנסיות• גם בעיר פרנקפורט פתח כומר דומיניקני בתגרה זו׳ ובדרשותיו הלהיב את לב העם לשטום את היהודים ואת ספריהם• שמחים היו הבורגנים לראות בפורענות שגזרו על היהודים בעירם• מטעם שלטן העיר הכריזו׳ כי כל יהודי מחוייב להביא את ספריו אל בית המועצה׳ כדי למסור אותם בידי הדומיניקנים• אבל בפעם הזאת עמדו היהודים על זכיותיהם וסירבו לקיים את מצות הקיסר• אמרו׳ כי זכות נתנה להם בתוקף כמה פריוויליגיות לשבת בארץ הגדולים שבכנסיה המשיחית היו מתיחסים בקרירות או אפילו בניגוד גמור לדת זו• אבל החזיקו בה מן השפה ולחוץ והחזיקו בשנאתם ליהודים בלב ונפש• הדת היתה להם צביעות; אבל השנאה ליהודים׳ שנאה ארסית נוקבת ויורדת עד התהום׳ היתה להם "אמת מוסרית־*• האפיפיור ל י א ו העשירי׳ שאותו העמידה ההשגחה ההסטורית לפסוק את דין ריכלין במלחמתו עם הדומיניקנים ואת דין מ ר ט י ן לו ט ר במלחמתו עם הכנסיה הקטולית׳ היה רגיל לומר על ישו המשיח: כמה טובת־הנאה יצאה לנו מ ב ד ו ת א זו׳ הרי ידוע ומפורסם• כן הדבר• "בדותא" זו הביאה טובת־הנאה מרובה לאפיפיור ולכהני הדת המשיחית וים של צרות לישראל• יוחנן ריכלין היה מטבעו איש מוסרי׳ אוהב האמת והיושר• אומנותו היתה חכמת המשפטים׳ ובבר זכה לשם טוב ולפרסום רב ונמנה לאחד מחברי בית-דין הגדול במדינת ווירטמברג• כרוב בני דורו נמשך אחרי הספרות הקלסית• את השפה היונית למד ולמד׳ ותחית ידיעת השפה הזאת במערב איברופה נקראת על שמו• בזמן קדום היו שני כהות רוחניים פועלים בעולם: היהדות ו היו גו ת• לפעמים היו תוססים זה בזה ולפעמים היו מתקרבים זה לזה• אבל גם בתסיסתם וגם בחתקרבותם היתה פעולה תרבותית רבת הערך• זה אנו מוצאים גם בימי הבינים׳ כשהכניסו את אפלטון ואת אריסטו אל רשות היהדות• מזווג זה יצאה האסכולסטיקה׳ אשר העסיקה את הרוחות• גם בכנסיה המשיחית ידעו את הפילוסופיה היונית רק מתוך התרגומים והעבודים הערביים והעבריים• כשגברה הדת המשיחית כבד, אורן של היהדות ושל היונות• היא קלטה אל תוכה רק את הפסולת שבשני העולמות הרוחניים האלה׳ את ההמוניות• זה הוא סוד גבורתה ושלטונה בעמים בימי תקופה ארוכה• השליטו את ההמוניות על התרבות; כבו את אור ההשכלה והחשיכו אח העולם• זהו סוד השפעת הדת המשיחית בעולם• ועכשו׳ בימי תהית התרבות היונית׳ חיה צורך גדול׳ להחיות גם את אחותה׳ שלפעמים חיתה צרתה׳ את היהדות• אין זה מקרה בעלמא׳ כי בסוף שנות המאה הט״ו נמשכו כמה מחכמי העמים בחבה עצומה אחרי לימוד השפה העברית• בעצם הדבר לא נשתחררו לגמרי מן ההשפעה הדתית• כמה מחכמי הזמן׳ ההומניים׳ לא מצאו קורת רוח בספרות היפה היונית׳ כי היא הרותה רק את הרגש האסתטי• צמאים היו גם לדבר אלהים׳ להארה אלהית• בדת המשיחית לא מצאו אותה הארה; כי היתה בימים ההם אמונה טפלה׳ פטישית• וגם האסכולסטיקה עם חדודיה׳ עם הפלפולים החריפים שבה׳ לא השביעה את הנפש• בה שלט אריסטו׳ בעל ההגיון; אבל הלך־נפש לא היה בה• ובימים ההם נודע להם׳ כי במה מחכמי ישראל השקיעו עצמם בשיטה הפילוסופית של האפלטוניות החדשה׳ וחכמת הקבלה שקועה בעצם בשיטה זו• על-כן נתנו לבם ללמוד את השפה העברית ואת הקבלת• פלא הדבר׳ שלא כתבי הקדש במקורם העברי משכו את לב חכמי העמים; לא לאור הגדול הזה הלכו — אלא לאור־הקבלה׳ שהיה נראה להם אור מאיר בחשכת הימים ההם• בתקופה ההיא למדו פיקו די מירנדולה ואיגדיו די ויטרבו תורה מאליהו הלוי אשכנזי׳ שהיה תחלה בפדואה׳ וכשנחרבה העיר הזאת בסבת המלחמות׳ נתישב ברומי• גם אליהו דילמידיגו ואברהם די בלמש למדו את השפה העברית למשיחיים באיטליה• על־ידי השפעת פיקו די מירנדולה׳ שחכמת הקבלה לקחה את לבו׳ התחיל גם ריכלין ללמוד עברית• תחלה למד לפני הרופא יעקב ל ו א נ ש ׳ רופאו של הקיסר מכסימיליאן; ואחרי־כן׳ כשבא לרומי׳ היה עובדיה ספורנו רבו במקצוע זה• עיקר לימודו היה בספרי הקבלה; אבל התחיל גם ללמוד את השפה המקראית ודקדוקה• עם־כל־זה׳ עד כמה שהשקיע את עצמו בחכמת הקבלה וראה בה אור גדול׳ עדיין היה כרוך אתרי השנאה לישראל• עוד בשנת 1505׳ לאחר שלמד תורה מחכמי ישראל׳ פרסם חוברת של אינה כלפי היהודים• לא נשתחרר עדיין ממשפט קדום זה׳ שהיו קשורים ואדוקים בו כל בני דורו• ריכלין היה בעל דת ומאמין עדיין בעיקרים של הדת המשיחית׳ שלפי השקפתו מצא להם סעד גדול בקבלה• כל עיקרו של שקידתו בחכמה זו היה רק׳ כדי למצא בה חזוק לדת המשיחית• בזה נפרד משאר חכמי דורו• בשנת 1500 פרסם בלטינית את חבורו: "יסודות השפה העברית׳ דקדוק השפה הזאת עם מלון השייך לו"• ספר זה עשה בזמנו רושם גדול מאד• בספרו חבב ריכלין את השפה העברית על חכמי הגויים׳ שהרי זוהי הפעם הראשונה׳ אשר יסד חכם משיחי ספר לימודי לשפה העברית• הוא הטעים בחבורו זה חשיבות שפת המקרא׳ את רוב העומק ההגיוני׳ את הקדושה והצניעות שבה• לא רק מתוך חכרה מדעית׳ אלא גם מתוך אהבה עצומה׳ מתוך התלהבות מוסרית׳ כתב את ספרו• ריכלין הוא אבי הלימוד המדעי של השפה העברית בין הגויים׳ אשר שוב לא פסק׳ אלא הלך והתגבר עד זמננו• יצא לו פרסום גדול בעולם המדעים; הוא נעשה למומחה במקצוע המדעי הזה׳ בהבנת השפה העברית והספרות העברית• פרסומו זה גרם לו׳ כי בסוף ימיו׳ משנת 1509 עד יום מותו׳ עמד בקשרי מלחמה׳ כשנלחמו שתי השקפות מתנגדות זו לזו ניגוד גמור• לפשרה לא היה מקום - אלא למלחמה עד גמר׳ עד שתנצח אחת ותכריע את חברתה•