Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 38 (לח)

כבת שאול נסערה בת־המלך מעל יצועה׳ קרעה כתנתד, T-S S * “ I ־ ־IW ״- T!T\ T :» T J מעליה׳ עירום נצבר. על יד האח המצערת׳ החציפה פה ותקרא: - שא עיניך וחשקני! שלח העבד ידו ונקר את עיניו• T ־־ T " V I S V V V T בנחש נכךכה עליו בת ה^לך ותקרא פרע: - חבקני׳ א?צני אל לצף! בזרוע ימינו הדפה העבד מעמו ובשמאלו כרת את היד אשד נגעה¬ T TT V -: כחיה פצועה השתערה אליו בת המלך׳ משכתהו אל משכבה• I ־־ T"! T I * T I T ״ T ־־ ־* T I *V V ־ T T I * V S האבק נאבק העבד׳ בשמאלו נ?תל עם בת־ה^לך׳ הפילה ארצה וינם• ־־ 5 T“ T ובנוסו נךדוף אל האח המצזנרת׳ שם שרף את ידו השמאלית• עור׳ אלם וגז־ם העבד לבת־המלך מאז היום ההוא• והיא את ספר כלולותיה השיבה לדותנה׳ ובקר בקר תצחצח את נעלי עמיה• ישראל וק5י •- לא! - יענה לה העבד קול נאמן י T VIV r v V T T V-: —?ואים׳ הפרחים ההם - .. T T 5 ־־ T - I תחת תת מע3ה נעקר העבד לעיני בת ה$לך את לשונו מתוך פיו• חרה לבת המלך עד מות• היא גרשה את העבד מעל פניה T V T ־־ ־ V V T V T 1” VT ־* »V V־* ־I TT ותנוחה לא מאאה לנפשה•?מו רעל צקךבה׳ לשון עקרב׳ רגזה׳ קפצה תחתיה׳ כמעט אבדה רעתה• TI— TIT T VI— T S *T T5T ואל חתנה צותה לאמר׳ - אשר לא יבא אל ביתה בלתי T T “I V I י T I ״ 5“ V T V יי I T אם נקרא• והערב אל יבא• * VV T I T* I ־ T ובליל יום השביעי לא יכלה לנפשה עוד• חמדה עברה T I T T I V T J - I T I T * I — "5 בשרה׳ גלים הציפוה׳ המו׳ געשו כמרקחה• אש לוהטת מרבד ־ S— V V ״ TlTIV־ “IT TT *VI •“ TT 5 •עךשה ועיניה רביבי רשף• כברזל תקפץ אגרופיה׳ תסלק שן יצל תוכל לו׳ הלא תוכל• אם לא תוכל ושלחה יד - TTITI- ,T ־: - T •נפשה - נהמה בת המלך» I V V - ־־ T“IT T : — I ובהלמות־חרדות הבהילה את העבד בחצות הלילה• הוא T IT — ־־:- V V T V T * I * T־: I — I •חרד אליה ריקם׳ לא סנדלים ולא פרחים T I I . - ״ <1 — ן T V •» —T יתום ואלמנה• אם כן׳ למה אינו ממליץ טוב עליהם? כלום אינו רואה כמה מתלבטת היא עם יתומו שלוז הקור חלף הלך לו. רוחות טהורות מנשבות ושיח השדה יצמח• צפרים מצייצות באויר ומלאכי האביב רוכבים על כנפיהן• האלמנה הוציאה את היתום לרחוב׳ והושיבה אותו על גבי האצטבא׳ שיתחמם לאור החמה. שכניו הקטנים תמהים לנפש אדם זה׳ שלא נראה כל החורף ועכשיו צץ כציץ השדה. והם יושבים לפניו והוא מזמר לפניהם. פעמים נטפל להם עובר ושב ואף הוא עומד ומסביר לו פנים ואומר: תינוק זה נולד חזן! חבל על כלי זה שבלה בשבוש! האדם יראה לעינים! חזן והוא גוץ ואינו מגיע אפילו לקרסולי התיבה! אבל כלום לא היה ירוחם הקטן - קטן כמותו׳ והיו מעמידים אותו על גבי שרפרף לפני התיבה. ומי לנו גדול מרב אמנון? אותו רב אמנון שעשה פיוט ונתנה תוקף והיה גידם בלי ידים׳ וקיטע בלי רגלים ובלי גוף׳ אלא ראש בלבד׳ שחתכו ההגמון ממגנצ״א׳ וצוה רב אמנון והביאוהו לבית הכנסת הגדול וקידש שם שמים ברבים. ומסתמא אותה תיבה שבבית הכנסת הגדול שבמגנצא לא היתד. נמוכה מתיבה זו שבשבוש. 1 תום בן אלמנה היה בעירנו׳ גופו כנמלה ורגליו כשני קיסמים. כל ימות החורף עצור היה בבית ומחזור גדול היה בבית׳ ושל אמו היה ושל אם אמו היה׳ והיה קורא בו מעשה רב אמנון. פעמים שהיה נוטל סיגר ומתעטף בו כש״ץ ומזמר ונתנה תוקף׳ כי הנה כחומר. אחת ביום ריש דוכנא בא אצלו ומלמדו פרשה בתורה. בבוקר היתד. האלמנה יוצאת לשוק וספל ציקוריה היתד. נותנת לו ופת קיבר ופלג תפוח שנטלה הרקבובית מתוכו. ובערב היתד. חוזרת מן השוק ופושטת את בגדי השוק ומסיקה את התנור ומתקינה פת ערבית. בראשי חדשים ובחנוכה׳ וכן ביום שראתה ברכה בשוק׳ צולה היא לו תפוח קנוח סעודה. וכיון שהתפוח נותן ריח היא תמהה׳ שבכניסתה היה ריח טחב בבית ועכשיו ריח טוב בבית. ובנה תמה עליה שבכניסתה היתד. עבה כגבירה ועכשיו שפשטה בגדי השוק נצטמצמה כיתומה. נתבשל התבשיל׳ נוטלת היא שתי קערותיה ומערה לה ולבנה. קערות אלו נתנה לה אמה׳ כשהלכה לבית בעלה עליו השלום. ואף הוא עליו השלום היה אומר: עד שיגדל בננו די לנו בשתי קערות. אפשר שראה שלא יאריך ימים וינחיל קערתו לבנו. יהודי כשר היה והיה יודע כמה דברים מכוסים.