Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 39 (לט)

שהגיע לשם. נתכנסו כל המתים ועמדו להתפלל והוציאו ספרים מן ההיכל. וכמה בני אדם שהכירם יעקב בחייהם עלו לתורה. ועד שהוא עונה אמן אחר המברכים. קראו אותו בשמו ובשם אביו יעמוד מפטיר. באותה שעה פשט אביו את טליתו ונתנה ליעקב. נטל יעקב את טליתו ונתעטף ועלה על הבימה וגלל את הספר ולקח שלש ציציות ונגע בהן באותיות ונשקן ובירך וקרא את ההפטרה וכולם עונים אחריו אמן. ועדיין אמו האלמנה יושבת עם כל שכנותיה על זיז היוצא מן הבית. ראשיהן שנתרוקנו מדאגות של ששת ימי המעשה נחפו במטפחות לבנות והן שומעות קול אשד. מספרת להן נפלאות החזן ומשורריו עד שחזרו בעליהן מבית הכנסת. קמו כל הנשים וקבלו פני בעליהן בברכה וכל אחת ואחת מצפה בלבה שהזמין הבעל משורר שיאכל עמהם והיא הולכת אחר בעלה לביתה. וכבר התחילה האלמנה דואגת לבנה שלא בא. שמא חם ושלום אסון אירע לו בדרך; שמא חם ושלום נתעלף בבית הכנסת. כמה רופף הוא; כמה חלשה הנשמה הזאת שממלאה את גופו• באמת בקשה לעכבו בבית. אלא שהיה הדבר קשה לבטלו מאמירת קדיש ואמרה: אדרבא. ילך. שמא יראה אביו ויעורר עליו רחמים. והריהי זוקפת שתי עיניה וצופה לארבע רוחות העולם שמא יבוא בנה• אכל דומה שנשתתק כל העולם: אין קול ואין קשב• מיד היא מתנחמת בלבה שבודאי בדרך אחרת חזר לבית וממתין לה שם. קמה והלכה לביתה ופתחה את הדלת ועמדה על המפתן והיתה צופה בחדר- והנרות צופין כנגדה ומתחלחלין. ערוך השלחן. חלות ויין. הכל מוכן ועומד לסעודה - והילד איננו. מיד תקף אותה יגון גדול. ישבה ונתנה ידה על לבה והמתינה לבנה. אבל תוך כדי רגע נזדקפה לאחוריה והלכה אל החלון והיתד. עומדת וצופה לחוץ. הנרות דעכו והעשן מלא את הבית ואימה חשיבה נפלה עליה• קפצה ויצאה לחוץ לבקש את בנה. עברה בכל הרחובות ולא מצאתהו ובאה עד לפני בית הכנסת הגדול. כעוטיה על שערי בית הכנסת עמדה האלמנה. שערי בית הכנסת סגורים• עמדה על הפתח וקראה: יעקב בני! יעקב בני! ענני בני. ענני! ראה אמך עומדת בחוץ ונפשה יוצאת. השמיעני את קולך. בני. בני. או המתן קמעה ואני הולכת אל השמש ויפתח. ובדברה כפפה ראשה ונתנה את עיניה על חור המנעול. בעד החור נשקפה ותיבב: רבונו של עולם. הנה הוא עומד על הבימה עטוף בטלית! רגליה נעו וכל גופה מרטט מפחד. והקול קול יעקב קורא בנעימה: רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה. מיד נתמלא לבה שמחה וזקפה שתי אזניה לשמוע קולו של בנה. ועדיין יעקב בנה עומד בבית ה׳- כל עצמותיו תאמרנה: קרבה אל נפשי גאלה! ש״י?גנון המבוי השקט ישכון לו דומם תחת שמי ד./ שערי בית הכנסת הגדול פתוחים לרוחה. זקנים עומדים בשער ומדברים בהויות העולם וילדים משתעשעים בחוץ• יעקב היתום בא לומר קדיש על אביו. כל השנה לא יצא לאויר. חולה היה ומן המטה לא ירד. עכשיו שהגיעה שעתו לומר קדיש. כרכה לו אמו כמין מטפחת על צוארו ונתנה לו סידורו של אבא והוליכה אותו לבית הכנסת. והריהו יושב וסומך עצמו על קבו וחוזר בלחש על הקדיש והתינוקות מקיפין אותו מתוך קנאה: יתום הוא ויזכה להניח תפילין קודם שלש עשרה. ישב יעקב בפלוש וחזר בלחש על הקדיש. אבל שפתותיו אינן נשמעות לו. רבי ברוך מלך החזנים בא לשבוש. ויודעי נגן מתקלסין עמו שיעבור לפני התיבה בשבת זו עם כל המשוררים. למחר ערב שבת עם חשיכה כשנכנס יעקב לומר קדיש במנחה. כבר היה כל בית הכנסת הגדול מלא. ואלמלא רחמי שמים ורחמי הבריות לא היה יעקב היתום מגיע לתיבה לומר קדיש עם כל היתומים. נתעטף רבי ברוך בטליתו ועמד אצל התיבה. הכנים כמין מזלג לתוך פיו. הוציאו ושר לכה דודי! ומשורריו עונים אחריו: לקראת כלה! ותינוק אחד יפה עינים וטוב ראי עומד על מעלות ארון הקודש ומצייץ כצפור נאה: רב לך שבת בעמק הבכא והוא יחמול עליך חמלה. ושאר כל המשוררים עונים אחריו: לכה דודי! ורוח הנחה ותנחומין עובר מסוף בית הכנסת ועד סופו. פתאום נדחק היתום ועמד אצל הבס. הגביה הבס קולו כשחל. עד שנצטמצמה קומתו של יעקב• ועדיין הוא מתכוץ ועומד. פשט רבי ברוך שתי ידיו וקרא בקול נאה ומתוק: התעוררי התעוררי כי בא אורך. קומי. אור/ עורי עורי. שיר דברי. ועדיין נגינתו מרחפת באויר׳ הריהו מכסה פניו בטליתו ומניח ראשו על התיבה וקול דממה דקה בוקע ועולה משם: כבוד ה׳ עליך נגלה• וכל מאורי אור שבבית הכנסת הגדול מנצנצים בעטרת הכסף שבראש טליתו וכל המשוררים קוראים אחריו: כבוד ה׳ עליך נגלה! ורבי ברוך פושט שתי ידיו מתוך טליתו וקורא: התעוררי התעוררי! והוא מתעורר וזוקף ראשו ומתפלל כל התפלה. וכיון שנגמרה כל התפלה. מחה רבי ברוך זיעתו והוריד טליתו על כתפיו• נדחקו כל העם ונתנו לו שלום• וטובי העיר וחשוביה עומדים לפניו ומנענעים בראשיהם ואומרים: יהי רצון שנזכה לשמוע אותך. דןי ברוך. עם השיר של הלויים בבית המקדש. והוא שוחה כלפי המברכים ופושט את טליתו וזקנו זקן הכסף רועדת. ובעלי בתים מקיפים את המשוררים ומזמינים אותם לבתיהם וכל המתפללים פורשים והולכים לבתיהם וגוי של שבת בא ומכבה את הנרות. ועדיין יעקב היתום עומד בבית הכנסת ורגליו כבדות כאבנים שאי אפשר להסיען. ישב על האסקופה ונתעלם מן העין. בא השמש ונעל את הדלת. היה יעקב יושב על האסקופה וקולט נגיגותיו של רבי ברוך ומשורריו. שמרפרפים בבית הכנסת בחשאי. כעלים הללו שעלעלם הרוח והם מתנערים מעפר. ואף הוא מתמלא מן הקול 'וכל נשימה ונשימה שהוא נושם הריהי כזמר נאה. נזקר בבת ראש והלך אל התיבה. אבל עד