Rimmōn · 1922-01-01 · 3 (1922) · p. Seite 26 (כו)

על הסצינה את הממוסים כולם "משחקים" כך׳ הרי מופיע לפנינו ממוס־אמן קוליקטיבי וסימפוניה גמורה של קולות׳ צבעים ותנועות• לשונה של "הבימה" היא׳ כנודע׳ הלשון העברית בהברה הספרדית• טבעית מאד הוא חדותם של אותם החוגים בתוך היהדות׳ שלשון זו בשבילם היא לא רק יסוד אי־נפרד בהכרתם הצבורית־הלאומית בלבד׳ אלא גם מקור מפכה להרגשות אסתטיות אינדיבידואליות׳ מאד עמוקות• ואף על פי כן לא של אלה בלבד היא "הבימה"• אי אפשר להתעלם מאותו הפתוס הפנימי׳ שהלשון העברית הנשמעת מעל במת ״הבימה״ מעוררת בלבבות - אצל מי מתוך רגש אמוציונלי־אסתטי בלבד ואצל מי גם מתוך רגש לאומי עמוק• הלשון העברית היא סגנונה העצמי של ״ה ב ימה״ 1 היא היא בטויה הנכון או מסכתה של פניה האמנותיים• ואולם בשביל הסוקר׳ - ובכן׳ איפוא׳ בשביל התיאטרון בכלל והתיאטרון העברי בפרט׳ - הפתוס והסגנון הללו נשארים רק במוטיבים התחלתיים של היצירה• בתוך הפרוצס עצמו של בריאת ערכים'אמנותיים חדשים׳ לשונה של "הבימה" אינה אלא אחת מדרכי הסתגליותיו של הממוס׳ שעוזרת לו במלוי תעודתו הסצינית• בשעה שתנועות גוו של הממום צריכות לקבוע לדמות הנוצרת על ידו את צורתה הפלסטית׳ דבורו ממשיך לתוך דמות זו גמה של קולות ריתמיים• ולא ה״מה שמדברים" חשוב כאן׳ אלא אותה ההרמוניה בין הדבור והדמות הסציגית הנוצרת• מי שמוצא את הריתמוס הנכון של הדבור׳ הלה נעשה מובן לסוקר גם "בלי אומר ובלי דברים". הנה הדבר׳ העושה את ה״בימה" מובנת וקרובה לכל קהל הסוקרים׳ ומשום זה היא שייכת לא רק לעם העברים בלבד׳ אלא לכל העולם התרבותי׳ שערכי האמנות הם בשבילו ערכים אנושים־כלליים ונצחיים• מחבר המאמר הזה עזב את מוסקבה בחודש מרס 1921 והוא יכול לעמוד באנליזה של עבודת "הבימה" האמנותית רק על שתי ההצגות הנזכרות• מה שנוגע להצגתה האחרונה׳ הגדולה במעלה ובערך - הצגת ה״דבוק" של ש• אנ־סקי בתרגומו של ח• נ• ביאליק• - שיצאה לפעולה בחורף של שנת תרפ״ב׳ אחרי שתי שנות עבודה עצומה ופוריה׳ הוא מניח בקעה לאחרים להתגדר בה׳ ומערכת ה״רמוך תשתדל בודאי להמציא לקוראיה הרצאה מפורטת על זה באחת החוברות הבאות• כן באתנו תוכחת ד׳• נע־ונד אהיה׳ אשותת בכל הת- בל עד אשר אמצא את המשיח"• על היהדות מוטלת׳ איפוא׳ תעודה היסטורית רוחנית - חפוש נצחי אחרי האלהים׳ אחרי האמת והצדק• זוהי בדותה נפוצה בהיסטוריה האנושית׳ ולכאורה נראה הדבר כאלו באה "הבימה" לתת לבדותה זו חזוק וסיוע• ואולם דוקא זוהי תעודתו של אמן גדול - לבלי לכוף על שום איש את פתרונו הוא שנתן לפרובלימה• בהופעה האמנותית׳ הפרובלימה רק מועמדת וחושו האסתטי של הסוקר מוצא סיפוק בזה׳ ש״שאלה ארורה" זו של גורל ישראל חודרת להכרתו באמצעות גמה שלמה של דמויות׳ גונים וקולות של האמנות הטהורה• זוהי זכותה המוחלטת ואי־פוסקת של "הבימה"• במשך יותר משעה וחצי של חזיון במערכה אחת היא מכרחת את השומע לחיות חיים מיוחדים׳ חיים של רוממות הרוח וטהרת הנפש! היא מחברת אותו אל מקורה של הנפש האנושית היוצרת׳ מזעזעת את לבו באותם ההרהורים והספקות הגדולים׳ שעל ידי כבישתם נכבשת גם הדרך אל האמת• בהרבה עמל׳ מתת־כשרון ומסירת נפש עלתה לה ל״הבימה" הצגתה זו הראשונה׳ הצגה באמת• הסצינה נהפכה לבמת־ קודש באמת׳ שכל ממום וכל ממוסדי הביאו אליה בחרדת־קודש את אש לבם למנחה• ועם כל אשר מוכרחים אנו להודות באי־ אלו מגרעות - לא השתמשו לגמרי במוטיבים של הציור הדקורטיבי העברי! לשון התרגום דלה היא וחולית יותר מדאי׳ בשעה שהריתמוס של המשחק דורש כאן דוקא לשון ביבלית נמלצה׳ ולבסוף: המגרעות התלויות בעצם תכנו הספרותי של המחזה ושלא היה באפשר להרחיקם כליל׳ למרות כל התקונים והעבודים׳ - אף־על־פי־כן "היהודי הנצחי" הוא בלי ספק מדרגת נצחון גמור בסולם התפתחותו של התיאטרון האמנותי העברי• זהו גלוי שלם במקצוע האמנות הסצינית העברית• אין זה הצגה תיאטרלית סתם׳ שממוסים בעלי כשרון מרובה ממלאים בה על פי רוב את תפקידיהם בשלל־צבעים וחן• כאן לפנינו ממום־אמן׳ היוצר את תפקידו ומעלהו מתוך נפשו• הוא איננו מחקה שום איש ואינו בודה שום דבר• את עצמו הוא משחק׳ באופן אמציונלי הוא מחדש בכל פעם ובורא מחדש את הדמות האמנותית׳ שהוא עצמו הולידה מתוך חבלי־יצירה עדינים׳ וכאם את בנה הוא מטפח בה ומלטפה בחבה עצומה בתוך תוכה של נשמתו• וכשאנו רואים