Rimmōn · 1921-01-01 · 2 (1921) · p. Seite 44 (מד)

האומנם היה פרישמאן תמיד מתנגד מוחלט׳ פרינציפיוני׳ לכל אותם הערבים החיוביים שלהתנועה הלאומית ולתנועה הלאומית עצמה ז האומנם לא היה פרישמאן אוהב׳ ככל אחד מאתנו׳ את לשוננו הלאומית ולא היה חרד לקיומה ולנצהונהז האומנם לא היה רואה את כל הטרגדיה של חיי גלותנו ולא היה כמה גם הוא׳ ככל אחד מאתנו׳ לגאולה ולפדות ז רק מטומטם־לב יכול להגיד כדבר הזה• אלא מה ז פרישמאן היה מתרגז ומתקצף על ההבאי והגוזמא שבטבענו׳ נלחם היה לא בעצם הערכים הנזכרים׳ אלא באופן התרשמותם בקרבנו׳ בגוזמא ובהבאי שאנו מכניסים בהם׳ ודרך מלחמתו היא—ההתול והלגלוג הקל׳ הבלטת המגוחך והמתמיה׳ הוקעת הזרות והאולת שמגיעים אליה מתוך הפלגת הדברים והגזמתם׳ עד שגם היותר נעלה ומרומם מצד עצמו מופיע בצורה מעוררת צחוק והמוטיבים היותר זכים וטהורים מתגלים בדברים ובמעשים של נערות ושטות• משל שני: וכי הטיף ש״י הורוויץ באמת לעקירת היהדות המסורתית׳ להשפלתה ובטולה׳ לפנית עורף וכליון? — הרי דיה סקירה אתת על־פני כתביו לראות שיהדות זו׳ דוקא יהדות זו של הדת והמסורה קרובה ללבו אולי יותר מאשר ללב רבים בקרבנו• שהרי לרבים מקרבנו יהדות זו אינה חשובה עוד אף כדי לטפל בה׳ נקודה שכבר זזו ממנה׳ היכל שומם׳ שכבר עזבוהו ואינו מתעורר בלב אלא לעתים רחוקות ובדמות זכרון עתיק מטושטש וחדל ערך׳ אסימון פסול ומחוק׳ בעוד שלש״י הורווץ עודנה ענין חי׳ שתופס את לבו ושובה את עיונו וקושר אליו את מחשבותיו ואת התרגשותו• אלא מה? - גם סופר זה נלחם בגוזמא ובהבאי ודרך מלחמתו היא: — הסתערות והתקפה׳ התפרצות ישרה אל עצם החומה ונסיון להפיל במהלומת רעם אחת את כל המגדלים׳ שבהם חושבים בני אדם להתחזק למול האויב ההולך ומתקרב׳ ובאמת אינם אלא מגדלי דמיון תלויים באויר ורק הגוזמא וההבאי מיחסים להם ערך ריאלי קיים... ושוב ראינו דרך אחרת אצל ברדיטשבסקי וברגר: זוהי דרך ההתרגזות וההתמרמרות׳ שמגיעה לפעמים לידי אכזריות׳ לידי הפצת מלח דוקא במקום הפצוע ביותר׳ כדי שיגדל הכאב׳ כדי שיתרבו היסורים׳ כדי שתתענה הנפש ענוי עמוק וחודר׳ עד שתתמרק בעינויה ויסוריה — אולי ירפא לה• כמה נכוינו כולנו מדבריהם של שני הסופרים נוחי־עדן אלו׳ כמה פעמים נתעוררנו למחות׳ לצעוק מרה על המכות׳ שהוכינו מהם• ואולם אין איש מאתנו יודע׳ שאולי יותר מכולנו היו הם עצמם נכוים מדבריהם וממחשבותיהם העגומות׳ שאולי יותר מכלנו סבלו הם עצמם ממסקנותיהם ויותר מכולנו נתרגז לבם הם והתיפח בצעקת מחאה׳ שהרתיחה את דמם ובערה בנפשם כאש־תופת• אבל הגוזמא וההבאי׳ ששולטים בנו ומעקמים את דרכי חיינו׳ היו מציתים בהם יום יום את אש הרוגז וההתמרמרות והולידו את התשוקה להתנקם׳ להתאכזר׳ לפצוע ולהכאיב עד דכדוכה של הנפש׳ עד שיהיה דם הלב שותת׳ שותת••• נטיתנו התמידית לגוזמא והבאי מולידה מצד אחר גם ספקנות נפרזה׳ סקפטיציזם לועג ומזלזל׳ המהפך בכונה את הדברים העומדים ברומו של עולם לדברים חסרי ערך ונלעגים׳ וכלי הזיין היותר חריף שבידי אלה הוא-הפרדוכם המתגרה׳ המקניט׳ המקנטר׳ המוליך את הגיונך שולל ומביאך מבלי משים לידי מסקנות מפתיעות ומתמיהות׳ שצריכות לפסול למפרע את כל הקדמותיך והנחותיך׳ שהיו בעיניך כאמתיות מוחלטות• זו היתה דרכו של א י ד ל ם ו ן המנוח׳ זהו מין הומיופאטיה: מבטלים את ההפרזה על ידי הפרזה לצד השני• ואולם יש גם דרך פשוטה וישרה׳ נוחה לבריות ומקובלת להם וגם בה משיגים את המטרה לקצות בדמיונות הכוזבים של הקהל׳ להרוס את בניני העכביש׳ שבונים להם הגוזמא וההבאי׳ — זוהי דרכם שללילינבלום ואחד־העמ¬ הללו לא היו עוקרים את הנטיעות משרשן׳ אלא היו מנקים אותן מן החרולים ועוזרים להן לצמיחתן הטבעית׳ הנורמלית• זוהי דתך של משנה ברורה׳ של אנא¬ ליזה בריאה׳ הגיוניות מוחלטת׳ של נתוח הרעיונות והמעשים ליסודותיהם׳ של בירור וליבון׳ של הרחקת הפסולת כדי שיתגלה האוכל׳ של הפצת התבן כדי שיתבלט הבר ויוכלו להשתמש בו וליהנות ממנו• גם לילינבלום וגם אחד העם (יבדל לחיים) נלחמו איש איש לפי דרכו כנגד ההבאי׳ הגוזמא וההפרזה של חיינו ושאיפותינו הלאומיות׳ היו שוללים הרבה דברים שהקהל חייבם או דמה לראות בהם את החיוב: אבל שלילתם של אלו לא היתה חגרה וקנטור׳ לא הסתערות והתקפה׳ לא התול וזלזול׳ אלא בירור דברים׳ הוכחה הגיונית׳ קביעת הנחות אמתיות ובטול הנחות כוזבות׳ באופן שמתוך שלילתם יצאה לנו תורה שלמה חדשה׳ תורה חיובית׳ הוראת דרכים למעשה וקביעת יסודות מוצקים להתפתחות המחשבה הלאומית והתקדמותה. איזו דרך מן הדרכים האמורות היא היותר טובה׳ היותר נכונה ומתאימה אל המטרה ז-זוהי שאלה שאין שני בני אדם יכולים להשיב עליה תשובה שוה• הכל תלוי בטעמו ונטיתו של כל אדם ובתבונתו ואופיו של אותו צבור שאליו הדברים מכוונים. כשאני לעצמי בחרתי ליצוק מים על ידיהם של לילינבלום ואחד־העם׳ אבל אינני מזלזל גם באחרים׳ מפני שאני רואה גם את עבודתם מכוונת למטרה רצויה• עם ישראל סוף כל סוף עם המזרח הוא - למרות אלפי שנות שבתו באירופא והתחנכו על ברכי השכלתה ומהלך רוחה• וכעם המזרח תפוש גם הוא בחבלי הדמיון וההזיה׳ נוטה לגוזמא׳ להפרזה ולהבאי• רגשני הוא ומתפעל מכל דבר קטן שבקטנים ומניח׳ להיפך׳ בלי כל תשומת לב דברים שהם עומדים באמת ברומו של עולם• עד כמה נכונים דברים אלו-עדה הפובליציסטיקה העברית במשך עשרות השנים האחרונות וכל המאורעות׳ שעברו עלינו במשך הזמן הזה• ההבחנה בין דברים של ממש ובין דברים של הבאי מנת חלקם של מועטים היא׳ של יחידי סגולה׳ שכבר התגברו על האופי הלאומי הטבעי׳ או שרכשו להם את כשרון האנליזה וההערכה על־ידי עבודה שקדנית׳ על־ידי חנוך מדעי הגון או על־ידי התאמצות נפשית גדולה• ואולם מרבית בני העם אינם עשויים לסגל להם את כה ההבחנה ואת דיוק ההערכה של כל מקרה וחזיון׳ ואף בשטף לשונם הם נוטים תמיד להפרזה והפלגה׳ ובתמימותם אינם חשים כלל את התמיה והזרות שבדבריהם• לפנים היו כותבים על רבנים׳ על־פי רוב בעלי־תורה בינונים׳ כנוים נפרזים ומופלגים: -המאור הגדול׳ הפטיש החזק׳ סיני ועוקר הרים׳ עוקר הרים וטוחנם זה בזה בסברא׳ הנשר הגדול׳ גדל האבר׳ המפליג שמים במעופו" ׳ לכל רב של מנין חסידים היו קוראים: -נר העולם׳ עמוד הימני׳ מאיר עיני ישראל בנפלאותיו״: ולכל אדם משכיל היו כותבים: -הרב החכם׳ גדול המדע ואביר החכמה׳ נשיא המליצה וקצין השירה"••• עכשו הוטב קצת הטעם ושוב אין כותבים דברים כאלה במכתבים! אבל האם באמת התרחקנו מן ההפלגה ורכשנו לנו את כשרון ההבחנה ודיוק ההערכה ז — עדה היא ספרותנו החדשה ופרכוסיהם של הסופרים החדשים זה לזה ומדת הבקורת הספרותית וההערכה הנהוגה אצלנו לסופרים ולמשוררים׳ לחכמים ואנשי־מדע׳ למנהיגים ועסקני צבור• וכי יש אצלנו מדה וקצב בהערכה? אם טוב האיש בעינינו הרי הוא מלאך אלהים׳ גדול שבגדולים׳ אביר שבאבירים׳ נר העולם ופאר האומה• ואם רע — הריהו כבר שד משחת׳ נבזה וחדל־אישים׳ מחריב העולם ועוכר ישראל... בלשון בני עמנו הרגילה בעניני יום־יום שלהם׳ ההפרזה מצויה בכל רגע ואין אנו שמים לב לה כלל• אם רב איש ברעהו׳ הוא קוראו -גזלן!" "רוצח!" -עוכר ישראל 1״׳ ’כשמספר איש ישראל על חברו שעשה לו עול׳ הריהו אומר: -הוא שחטני!- (ער האט מיך געקוילעט!) ואנו יודעים שאותו ה-רוצח- ש-שחטו" קלקל לו רק איזה עסק קטן׳ שהיה יכול להרויח בו פרוטות אחדות• ואולם הפלגה זו מצויה מאוד אצלנו גם בחוגים של בני עליה ויחם לענינים צמריים ולאומיים חשובים• אנו מקטינים ומגדילים תמיד בל דבר שלא בערך לגדלו האמתי• תנועת הפועלים ברוסיה בשנת 905נ כבר היתה בעינינו גאולת העולם וכבר היינו נכונים לזרוק ככלי אין חפץ בו את כל קנינינו הלאומיים! ראיונו של הרצל בחצרו של איזה מושל כבר היה בעינינו התחלת הגאולה! בתגבורת הריאקציה באירופא אנו רואים חורבנה הגמור של כל ההתקדמות האנושית! הצהרת בלפור היתה לנו בשורת־כורש׳ וכל התנגשות בין יהודים וערבים בא״י מקבלת בדמיוננו צורה של -פוגרום נורא" ומביא אותנו לידי יאוש• לאחרי החלטתן של ממלכות ההסכם בסן רימו לא היה הדבר חסר אצלנו אלא למנות מיניסטריון עברי בא״י ובכמה עתונים כבר נתפרסמה אז רשימה של מיניסטריום כזה ובה נתמנה אוסישקין לפי נוסחא אחת לשר הקרקעות ולפי נוסחא שניה לשר הפוליציה׳ זבוטינסקי לשר המלחמה ואחד העם לשר ההשכלה ובו׳••• ולא היתה זו הלצה עתונאית גרידא׳ אלא ידיעת רצינית שהכל האמינו בה• ברוסיא כבר חכו המוני העם ואף הרבה מן הציונים למנוי אמבסדורים רשמיים של ה״ריפובליקה העברית" בא״י ואולם עכשו מבטלים אצלנו לגמרי את הצהרת בלפור׳ את החלטת סן־רימו׳ את ה-זכיות ההיסטוריות"׳ את ה-סוכנות העברית" ואת המנדט כולו׳ כדברים שאין בהם ממש כלל• כך דרכה של אומתנו כל הימים• אין היא יודעת לעמוד על כל דבר כמו שהוא ולהעריכו לפי מדת גדלו או קטנו האמתי ומשום זה יוצאים לה על פי רוב משפטים מעוקלים׳ התלהבות נפרזה עד כדי גיחוך ויאוש נפרז עד כדי רפיון ידים והחמצת השעות היותר יקרות וכשרות לפעולה גדולה• וכנגד טבע גרוע זה של בני עמנו היו המעולים שבהם קושרים מלחמה ומתאמצים להכריעו• ואם תמצא לומר׳ הרי זהו המוטיב הראשי שבפובליציסטיקה המשובחת שלנו בשנות העשרות האחרונים• אלא שכמה וכמה דרכים הן׳ שהספרות אחזה בהן במלחמתה כנגד ההפלגה׳ הגוזמא וההבאי שבחיינו הצבוריים והלאומיים — הכל לפי נטות לבו ואופי כשרונו של הסופר• נקה׳ למשל׳ את פרישמאן• כמה דברי קנתור ולגלוג הוציא הסופר הזה בנגד חבת ציון וציונות׳ כנגד חבת שפת עבר והספרות והעתונות העברית׳ כנגד הדבור העברי והתאמצותח של חברת "תרבות" ובכלל בנגד כל אותם הלהטים׳ שתפשו את הצבור העברי בלבו במשך שלשים השנה האחרונות׳ כל אחד בשעתו• פרד