Rimmōn · 1921-01-01 · 2 (1921) · p. Seite 29 (כט)

בתוך שיחתו׳ לפיכך נגרר פעמים משהו משיחה אחת לחברתה המחובר ודבוק בקול׳ ועל״ידי כך נפגם יחודה של שיחה• גדול כח המושך של הקול מכח הדבוק של צרופי מלין• המלה גודרת מלה בדומה לה׳ אם בצורתה ואם במשמעותה׳ והקול גורר חבילין של דברים מן הקרוב ומן הרחוק׳ אם בדומה ואם שלא בדומה׳ ובלבד שחזותם מוכיחה עליהם שמפה אחד יצאו• הקול טובע את חותמו על הדברים ומשמש מעין לבוש לדברים ובשביל כך יש בו משום חציצה בפגי הנפש• ואילו שיח לחש׳ אף על פי שגם קול דממה דקה קול הוא׳ מכל מקום מאבד הוא הרבה מצבעו ותכונתו העצמית של הקול הטבעי׳ ומרוב דקותו מכוון אדם לקלוט את תוך הדברים ואינו נותן דעתו להבחן, בצורת הקול• שיחה שיחה והנאתה׳ ושיח רמז עולה על כולן• אדם המדבר מעט ואומר הרבה׳ מגלה טפח ומכסה טפחים׳ הנאתו כפולה ומכופלת׳ שכן כרוך חברו אחריו ומגלגל עם שיחתו שעה ארוכה׳ הואיל וניתנו דבריו להדרש בשבעים פנים• הטפח המגולה שקול כנגד עשרה טפחים׳ לפי שמלבד שני הטפחים המכוסים שהם מקופלים וחבוים בתוכו מצד המדבר עומדים ומזדווגים לו כהנה וכהנה מצד השומע׳ ומתוך שהם שותפים בדבר הרי נהנה האחד משכר חברו׳ שכן נקרא הכל על שמו• ״ודי לחכימא ברמיזא״ - הברה קלה זו המרחפת על שפתותיו של המדבר׳ אף אם אין היא באה לידי ביטוי׳ יש בה משום קורת־רוח: מי שאינו חכם ומבין מדעתו אל יהא לו עסק עמי• אכן המלה הזעירה "ודי" אינה אלא לשכך את האוזן ויש בה משום מדת צניעות• גם החכם חייב להתבונן ולדייק בכל מלה ואינו יוצא ידי חובת שמיעה באזנו בלבד כדרך שיחה סתם• אותו "ודי"׳ כלומר סיומה של שיחה׳ לא נתכוון בו המדבר לשם אחרים אלא מכוון הוא כלפי עצמו: נפשו מצאה ספוקה בגילוי זה ויצאה בכך ידי חובת שיחה• אמת׳ מכיון שהמרומז הנהו אצל המדבר אבי הרמז׳ שוב אין כח הרמז יפה כל־כך לגבי דידיה׳ ואין בידו לדון מעצמו על אחרים שומעי דבריו׳ שזולת הרמז אינם יודעים ולא כלום הואיל ומה שבעיניו הוא רמז׳ אפשר שאינו בעיני אחרים אלא רמז דרמז• נמצא שהשותפות ביניהם לקויה היא מלכתחלה׳ שכן אין הנותן יודע מה שהוא נותן ואין המקבל יודע מה שהוא מקבל• אכן היא הנותנת׳ דוקא לקוי זה׳ אותו דבר הסמוי מן העין גורם לו שיהא הולך ומחזר אחר שותפו זה• אדם שנתאבק בחבלי יצירה והוליד מחשבה נאה׳ פעמים אין הנאתו שלמה מפני הפשטות היתרה׳ שכן ניתנת היא למישוש ידים כביכול• הידיעה הבהירה והברורה יותר מדאי מציקה לו על שום העירום שבדבר• עצם חלק מכל צד אף על פי שהרבה נקודות מגע לו׳ מכל מקום נקודות אחיזה אין לו׳ מחליק הוא ונופל ואינו מתדבק בשום דבר• ואם בעצם גופני כך׳ בעצם רוחני לא כל שכן• גוף ערום דין קבורה נוהג בו׳ אבל נשמה ערטילאית משוטטת בעולם בלי מנוחה׳ שאין לה קרני אחיזה• עושר נפרץ של ציורים מוחשיים קשה לה למחשבה׳ לפי שכל ציור פושט ממנה חלוק אחד׳ עד שהיא מתערטלת מכל לבושיה ועומדת ערומה לפנינו׳ היוצר רואה בעלבון יצירתו והוא מתחבט ומבקש לבוש למחשבתו שיהא לה נתחלף לו• ולא חלוף סתם כאן׳ טעות של זכרון׳ אלא נצטרפו יחד שני הזווגים והולידו חזון שלישי שיש בו קצת משל זה וקצת משל זה• המספר דבר סוד לחברו אינו מספר אלא בלחש ומפה לאוזן דוקא׳ גזרה שמא ישמעו אחרים• אכן המהדרין נוהגין להשמיע דברי סוד בלחש אפילו כשהם יושבים בחדרי חדרים׳ ולא משום זהירות אלא מפני שהסוד לחישה יפה לו• קול דממה דקה ריח סוד עולה הימנו׳ אף גיד קל של שפתים לוחשות דרך רז לו׳ וכל סוד שאין לו בני לויה אלה ניטל הימנו טעם סוד• מוניטין של סוד: לב סתום בתוך לב פתוח מכאן ולב פתוח בתוך לב סתום מכאן• בעל סוד שני לבבות לו׳ אחד נהנה מן הגילוי ואחד נהנה מן הכיסוי• שניהם מנצחים זה עם זה וכל אחד מבקש את שלו׳ עד שמתחכם האדם ועושה שלום ביניהם: גוחן הוא ולוחש באזנו של חברו בסודי סודות ונהנה מן הגילוי שבכיסוי ומן הכיסוי שבגילוי• שיח סוד אין לך שותפות גדולה מזו• אדם עומד ממקומו׳ מרכין ראשו ומטה פיו לאזנו של חברו׳ כלום בכדי הוא בטורח ן קורבה זו סמל נאה היא לקרבת הנפש• חבה יתר נודעת לו הימנו׳ שהוא מצניע סודו בקרב לבו כמי שמצניע ברשות היחיד• לפי שאין כאן מסירת פקדון ביד אחרים אלא הרחבת גבולי נפשו של המפקיד• לכאורה מכניס בעל הסוד את חברו לתוך נפשו׳ שמגלה הוא לו מצפוני לבבו׳ ואילו לבו של חברו סתום לפניו כבתחלה• אכן אין זה אלא למראית עין׳ שכן לא את לבו הוא מגלה לפניו׳ אף לא אשנב הוא פותח לו להציץ לתוכו׳ אלא מעלה הוא לו מבית גנזיו המלא וממולא כלי יקר המתפרץ החוצה׳ כי צר לו המקום מבפנים׳ וחברו מפנה לו מקום בתוך שלו׳ ולא עוד אלא שהוא נעשה אף שומר חגם על כך• בעל הסוד אינו משועבד לסודו׳ והרשות בידו לגלותו לכל מי שירצה׳ ואילו חברו מושבע ועומד לשמור עליו שמירה מעולה• תאמר׳ שומר סוד אינו שומר חנם כלל וכלל׳ שכן הנאת טמירין בידו׳ הוד שבכיסוי׳ אף גדול שכרו משכר בעלים• בעל הסוד מקבל שכר על הדרישה׳ ואיש סודו מקבל שכר על הפרישה• הדרישה הנאתה שעה קלה׳ שעת היחוד וגילוי הסוד בלבד׳ ואילו הפרישה זמנה נמשך והולך׳ וטעם הסוד משומר בלבו ימים רבים• אכן פירכא זו שוברה בצדה: אין אדם נהנה מן הטמיר אלא אם כן יש בידו לגלותו לכשירצה׳ ומתוך שהוא כובש פיו ושותק׳ הריהו טועם טעם סוד של ל ו ו ל א ל כ ם ׳ יצא אדם שחל עליו איסור אמירה׳ שוב אינו יכול להחזיק טובה לעצמו שמקיים הוא הבטחת פיו או שאינו מפיר שבועתו׳ וגדול שעבודו שאין הוא אדון ברשותו ואחר נדחק בגבולו• אף הוא לא נהנה אלא שעה קלה׳ שעת היחוד וגילוי הסוד בלבד• ואילו בעל הסוד לא פג טעם סודו אף לאחר מעשה הגילוי׳ שכן יש בידו לגלותו שוב לאיש אחר• כל זמן שהדבר בחזקת סוד והוא נמסר בלחישה מפה לאוזן לא ניטל טעם סוד הימנו בין בגילויו ובין בכיסויו• שיח לחש שכרו עמו אף ממקום אחר• הקול גוון יש לו וממש בו׳ שכן טביעות אוזן חלה בו׳ ועל ידו מכיר אדם את חברו באפלת הליל או מאחורי הפרגוד׳ בזמן שין שליטה לעין• והואיל וניתן פרצוף קבוע לקולו של אדם והוא ממזג