Rimmōn · 1921-01-01 · 2 (1921) · p. Seite 28 (×›×—)

סוד שיח ראשי פרקים שומעות. יתר על כן: המגלה לחברו הדוש לבו הריהו דואה את חברו כחלק מן ה״אני" שלו הצריך לו לגופו. ולא לבד ששותף הוא בהנאתו אלא שעל ידי כך הוא מפקיע עצמו מצערו בשל העדר הידיעה של חברו- החשוב לו כנפשו. והפקעת הצער מגדילה את השמחה. מה שאין כן לגבי השומע. שהנאת היש אינה כרוכה אצלו בצער האין. אין שיחה אלא בשותפות. מלמד ששניהם זקוקים לה. המדבר והשומע כאחד. שאלמלא כן לא היו נכנסים לעסק זה של שותפות. ואף על פי שאין כאן שותפות של מחצה על מחצה» ולא עוד אלא שהמכניס הרבה מוציא קמעא והמכניס קמעא מוציא הרבה. מכל מקום אין להכריע מי זקוק לה יותר. אם בעל השיחה או חברו המקשיב. שכן אין כאן נתינה מפה לאוזן סתם׳ פליטה ובליעה׳ עדוי מכלי אל כלי׳ אלא יצירת משותפת הבאה מתוך מגע נפשי• אדם הולך בשוק ומהרהר בדבר הלכה׳ אם פגע בו רבד הריהו מרצה לפניו חדושו דרך פקפוק ושאלה, פגע בו חברו הרגיל עמו׳ עומד הוא ומסביר לו טעמיו כנמלך עמו) ראה אדם סתם׳ אומר לו בלשון של חדוש שיש עמו ודאי) בא תלמידו כנגדו׳ משמיע הוא באזנו בצורת הלכה פסוקה שאין להרהר אחריה• הא למדת ששמיעה גרידא יש בה ממש׳ ואין היא נוטלת בלבד אלא אף. נותנת• ולא עוד אלא שכל שמיעה פרצוף פנים מיוחד לה׳ דמות דיוקנו של הזווג הנפשי שבין המדבר והשומע• אף כחה יפה להטביע חותמה על השיחה ולהפוך אותה מספק לודאי או מודאי לספק׳ הכל לפי השומע והמשמיע• מגע נפשי פירות יש לו ופירי פירות׳ ולאו דוקא אצל השומע בלבד• שח אדם עם חברו שעה קלה ופסק• השיחה נסתיימה׳ השותפים נסתלקו והלכו להם׳ ואף־על־פי־כן לא נתפרדה החבילה• בעל השיחה חוזר לביתו ומסיח דעתו משותפו ושיחתו יחד• פתאום מנצנץ במוחו מה ששמע לפנים מפיהו של איש שיחו זה• הופך הוא בדבר כלאחר יד ואינו נותן דעתו עליו• לאחר שעה קלה עולה הדבר שוב במוחו וקלסתר פניו של המדבר צף עמו: עומד הוא ומדבר דברים של טעם׳ אף קולו נעים ופנים מסבירות לו• המראה חולף כרגע ונשכח מלבו והוא חוזר ומהרהר בשלו• לימים נזכר הוא בשיחתו שסח לפני פלוני׳ ובתוך כך עולה לפניו דמות דיוקנו של זה: עומד הוא ושומע שיחתו ופנים לו מסבירות• סבר פנים זה מהנה אותו ומשפר עליו שיחתו׳ שכן ניתן לה תוקף של הסכמה׳ ולא יעלה על לבו כלל שהוא מערב מין בשאינו מינו׳ שאין כאן אלא צירוף של זווגים׳ וזווג ראשון בזווג שני גדולה שיחה נאה, שיפה היא לאומרה והנאה לשומעה, ויותר ממה שנהנה השומע נהנה האומר, שכן הוא מדבר ושומע כאחד. שכר דבור שמיעה, ואף שמיעת בעלים במשמע. האוזן נהנית מן הפה המדבר והפה אינו נהנה מן האזנים הקשובות אלא אם כן אף אזנו קשבת. תדע לך שכן, שהרי כבד־אוזן אינו מדבר אלא בקולי קולות, כדי להשמיע לאזנו מה שהוא מוציא מפיו, והחרש בשתי אזניו מוותר על הדבור לחלוטין ואוחז מנהג אלמים בידו, כדי שיראה בעיניו תנועות ידיו, שהוא יוצא בהן ידי חובת דבור• פקח שנתחרש סופו שהוא געשה אלם. ולא משום שאין דברי אחרים נכנסין לתוך אזניו הוא שגרם לו שתשתכח הלשון מפיו- אלא משום שניטל ממנו טעם שיחה והנאתה. לפי שאין קולו מגיע לאזניו. המלים השמורות לו בפיו פסקה חיותן ופרחה נשמתן הואיל והן בבחינת "לכם ולא לו". וכל דבר שאינו צריך לגופו אין לו אחיזה. ורגיל אדם לזלזל בשמירתו. מלים שאבד להן צלצול קולן תש כח הזכרון לקיימן ודינן כדין דברים שבלב שמצויה בהן השכחה*)• ואילו פקח שנתון ימים רבים בתא בודד של בית האסורים ואינו שומע קול אדם. מכל מקום אין הדבור נפגם אצלו. לפי שלא נסתלקה הנאתו. שכן פיו ואזנו שוים. אזנו ואוזן חברו - אזנו עדיפה. שהנאתה מרובה משל חברתה• שמיעת אחרים הנאתה לבסוף ושמיעת בעלים הנאתה מתחלה ועד סוף• בעל השיחה נותן דעתו על כל דבור ונהנה ראשון ראשון. אף יודע הוא מראשית אחרית ונהנה בתחלה על שום סופו• שיחתו צורת גלגל חוזר לה בעיניו שסופה נעוץ בתחלתה. וריח השלם העולה מן החלק ממתיק עליו את הדבור ומנעים שיחתו בפיו• המדבר מקדים ידיעה לשמיעה ודרכה של הידיעה להשאיל מכחה לחברתה. ואילו המקשיב מקדים שמיעה לידיעה ולפיכך הורע כחו הואיל ואין השפעה חלה למפרע. אמת. שבח זה מום בו. שכן גורע הוא חלק בעלים. המהשיב שומע דבר־חדוש. ואילו המדבר חוזר ומשמיע על החדוש שבלב. שכבר השתעשע בו במחשבה תחלה. ואף על פי כן כל האומר שניטל טעם חדוש מבעל השיחה בשעת שיחתו לא כוון יפה. הנאת החדוש היא ההפלאה שבדבר. אחד הפלאת עצמו ואחד הפלאת חברו. וכל זמן שלא פסקה ההפלאה לא פסק חדושו. ולא עוד אלא שגדול המביא את חברו לידי הפלאה ממי שמתפלא על דברי חברו. שזה מצרף הנאת עצמו להנאת חברו. ועם שהוא מפליאו הוא מתפלא. והלה אין לו אלא מה שאזניו *) הקדמונים בבר הבחינו שהקול יפה לזנרון! *תלמיד אחד היה לר־ אליעזר שהיה שונה בלחש׳ לאחר שלש שנים שכח תלמודו" (עירובין. ג" ד ע־-ב). אחרים בדקו ומצאו שגם העין תרים הוא בפני השכחה: *הלמד אגדה מתוך הספר לא במהרה הוא משכה" (ירושלמי ברכות׳ פ״ה׳ ודט).