Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 47 (מז)

כמות שהוא על תכונותיו היסודיות בלי התערובת הפוגמת של סיגי החיי» כי ב«מנגן העור" תשמע לא רק שירת הילד׳ אלא ביהוד שירת האנוש׳ שירת הנפש של בן האדם הנתון בתוך עולם כה מפליא וכה מקסיפ-והוא עור׳ עור סלידה.... על־כן הלא קרא קורולנקו במשך כל חייו מתוך תוכחת אהבה: - ״1זעורים ראו I אל תדמו כי האופל שעמד כקיר לנגד עיניכם בל ימוט לעולם. אל תאמרו': אבדנו. עולמכם לא חשך עליכם לעולמים• האמינו-וראו!-״ ואנו רואים את קורולנקו ומאמינים. ובי אפשר שלא להאמין לו ז בפשטות בטוחה שאין להטיל ספק בדבריה יכופר לנו על־דבר הפלא של ראיה פנימית שנתנה לו למנגן העור ממרומים תמורת ראיתו החיצונית. וכמה אושר וגיל ניתנו לו לאומלל! «הצור תמים פעלו". גסימאקאר הפרא׳ בריח עלובה ובזויה זו׳ אינו כלל וכלל אובד ונדה בעיני אדון העולמות. אף בו׳ ביליד הערבות הרחוקות של סיביריה שירד לכאורה עד לידי מדרגת חיה רעבה ומוכה תמיד׳ מגלה קורולנקו את הניצוץ האלהי. ומה גם בילד טהור ברוך־אלוה! אמת׳ כי לפעמים קרובות׳ קרובות יותר מדי׳ רואים אנו את האדם ותנו שח׳ אבל - רק שה• מבור זעם׳ יוטב מקור יניקתו והאדם כעץ השדה ישוב לגבהותו׳ לרעננותו. העם כובל ז - ישוחרר נא העם ן ההמונים שקמים בבערות - יוה! נא אור להמונים! בשעתו היה קורולנקו אחד מאותם המשכילים ברוסיה ש״הלכו אל תוך העם"׳ אבל באמת הלא היה ונשאר תמיד באחד העם. גם בכתביו הפובליציסטיים היתד. תמיד מעשיות יתרה של בן ההמון. כוון הענינים ובהירות הלשון הם הכימניבש המובהקים של כל •עבודתו בתור פובליציסטן מורך• אף הליריות שהיא יסוד נפשו לא יכלה להחליש את ההגיוניות המעשית שבמאמריו• תלמידם של מיכיילובסקי ולאברוב היה גם כאשר היה תחת השפעת תורות אחרות אח מקום העממיות שבהלך־רוחו ונפשו לא ירשה בקרבו שום תורה ושום שיטה• את איש ההמון אהב באהבה טבעית שאינה תלויה בעיון ובצווי פנימי• בו גם האמץ. באנושיותו האמין. בטוח היה כי אף במאקאר הפרא בערה אש התקוה לגאולה• חולם הוא פרא אדם זה כי יבוא יום והוא יעזוב את עמק הויתו ויעלה «הרה" ושם «יגאל" את עצמו• איפה הוא «ההר" ואיזהו׳ איך יגיע אליו ואיך יגאל עליו-אין מוחו ולבו המטומטמים של עבד אומלל זה תופסים כלל׳ אבל מאמין הוא בהר הגאולה ובזכות אמונתו זו הוא נגאל באמת בחלומו על־ידי ה«»יין הזקך׳הוא דיין העולמות׳ העומד על צדו והמראה את חבתו לבזוי אנשים זה. כי טוב האדם־ביסודו׳ טוב הוא העולם בעיקרו׳ וטובים הםהחיים-בעצם הויתם• אף אם פתו קודר ואפל שורר בעולמך׳ אף אם סלעים וקוצים יקיפוך מכל צד׳ אף אם סירתך תנשא על־פני נהר זועף בארץ קור - גם אז יבריקו כנגדך פתאום מן המרחק אורות־אשים. אמונה זו עוברת בחוט השני גם בספר הזכרונות שלו-ב״קורות בן דורי". בו יסופר בפשטות תמימה על דרכי התפתחותה של אישיותו המזהירח בזוהר הספיר. בו יראה לפנינו לבו הער והקשב בכל מערומי יפיו• בו יתגלו לעיני המעיין עינות הנפש הטהורה׳ מקור מחצבתה וראשית חיותה. שם יעביר לפנינו גם אר־ז מולדתו הכפולה׳ את אוקריינא היסה ואת רוסיא הגדולה׳ עם פלאי ערבותיהן וקסמי נהרותיהן׳ עם דומית שדותיהן ורעש יערותיהן. אף תאורי הנוף׳ שקורולנקו] הוא לגביהם אחד מטובי האמנים הרוסים׳ חברבש הצעיר של פושקין׳ פיט׳ טורגיניב וטולסטוי׳-אף אלה; התיאורים ,הטפוסייס לקורולנקו מצאו לחם מקום רב ב«קורות בן דורי". ועל־ידם מסביב לנפש המרכזית; יתאר קורולנקו] אגב אורחא המון:טפוסים שונים ופרצופים לעשרות• כל אחד מהם יחדור אלינו׳ יחרת בנו׳ .יאיר לנו ויחמם אותנו. כי מכל ספרי־הזכרונות שבספרות יהיה «קורות בן דורי" אולי אחד הספריבש האמנותיים ביותר. ומכל יצירותיו האמנותיות של קורולנקו ועא אהד הספרים הלבביים והחיוניים ביותר. בו ישתקפו גם חיי הדור כולו׳ הדור ,שנולד וגדל לקראת מבול האש והרס שנתך על רוסיא עד בוא ערבו. בין בני דור; זה הלך קורולנקו תמיד! בעינים למשפט־שקר לפני דיינים מומחים לעוות דין־-קולו הצלול של הישר באדם ישמע לטובת הנאשם לשוא. רק בשנים האחרונות גדם. קורולגקו. מכתביו שכתב כחבר הכותב לחברו לעתונאי לונטשרסקי נתפרסמו עתה אחרי מותו בחוץ־לארץ• והנה — גם מתוך מכתבים פובליציסטיים אלה תציף עלינו הנפש הטהורה והרכה שאינה גועררת ברעים׳ אלא משבחת ומטפלת בטוב. בה יתגלה בכל הודו זיו פני הצדיק האמת/ המתפלל תמיד על אחיו בני־האדם׳ יהיו מי שיהיו. אינו עיף ואינו יגע׳ אינו נח ואינו מתיאש. נפשו אינו סולדת לאחוריה בשעה שהוא מבקש בעד אחרים׳ בעד זרים נרדפים. האם לא רוה אלהים אמתית תרחף על-פני קורולנקו השב העומד לבקש חייו של איזה חנוני יהודי אומלל ז ובאיזו פשטות וחום יספר על השתדלויותיו הרבות לפני חברי בתי דין ובתי רצח שונים בעיירות אוקריינא השונות׳ לפני רוצחים בעלי פרצופים שונים׳ מכל המפלגות• וכמה נפשות אדם הציל כה מענויים ועלבונות איומים. פטרון היה לעירו׳ ויושביה ידעו בי זכותו׳ זכות הצדיק׳ מגינה עליהם. כה מסר את עצמו על קדוש הפרט זה הסופר והיוצר׳ היינו זה האדם שטבעו ומטרתו הם באמת לכלל את הופעות החיים. רבים קראו לו עוד בחייו בשם «מוסר הכליות של העם הרוסי". הרבה אמת צפונה במתן שם זה. אך בשם זה קראו גם לטולסטוי׳ והנה אם נעמיד את שני האנשים האלה זה לעומת זה יצא׳ כי פחיתות הכבוד הוא לקורולנקו לשאת את התואר שבו תארו את טולסטוי. כי קורולנקו היה הרבה יותר ישר והרבה יותר אמתי והרבה יותר טוב בעצם הויתו מאותו גאון רוסי׳ שכל חייו היו מלחמה כבדה ברע׳ בשקר ובעקמומיות שבנפשו ושבמעשיו. כנגד ההוד הפרא של אישיותו הענקית והנשגבה של טולסטוי עומדת לה בפנה חשאית נפשו הצנועה והזכה של קורולנקו - אך כף המאזנים של מעשיו הטובים של כל איש נוטה לצדו של תמים־הדרך. וקורולנקו-איש צדיק היה. צדיק תמים׳ כמובן בדורותיו. את האלתים אמנם לא התהלך׳ אבל את האדם התהלך: זה קשה יותר׳ ובזה - יבחן הצדיק. באחד מציוריו שב״מחלקת הנחקרים" תאר קורולנקו אסיר אחד שהיה דופק בלי הרף ובלי לאות בכתלי בית־האסורים. קורולנקו שואל אותו: «- למה תדפוק׳ יעקב ז מי ישמע לך ז הלא אין איש!״ ענה האסיר: «- בעד ה׳ אעמוד׳ בעד המלך האדיר׳ בעד חוק המשיח-בעד המולדת «כולה׳ בעד כל האנושיות אוכיח את הפקידים 1״ - גם קורולנקו דפק כל ימי חייו על פתחי לבות קרים ואטומים ככתלי בירת- אסוריבש. על משמרת האדם עמד• בצניעות רבה יתן הגדרה למהותו העצמית באחד ממכתביו. כזה יכתוב: «הנני סופר׳ היינו איש השואף שמתשבותיו תודענה בקהל"׳ ואכן זו היתה שאיפתו כל חייו• על־ידי שאיפה זו הגיעה אהבת־האדם שלו לידי מדרגת כח פועל ולא נשארה בקרבו רק כתכונה שבכה. בין במעשיו הטובים ובין ביצירתו־תורתו היתה אהבתו לאדם אקטיבית. והיא היתה חיסוד ליצירותיו. בה׳ רק בה׳ צריך לבקש אר־ן הפתרון לחידת השפעתו המקסימה. לכאורה הן אחז ביצירתו הספרותית האמנותית בדרך הישנה׳ הרגילה: ריאליות׳ קצת רומנטיות׳ נוסף לזה טביעות־עין׳ לב מאזין׳ ידיעת-חיים-והכל. האמנס-הכלז חוץ מזה: פעם יוצא מתחת ידו דבר נפלא׳ פעם שניה - רק שיחת־חולין של סופר• רבות הן בכשרונו העליות והירידות׳ ואף בשעות עליה פסגתו אינה גבוהה ביותר. אך פסגתו היא. הוא לא הוציא מתחת ידו שום דבר ספרותי שאין לו ערך מוסרי־צבורי או אנושי כללי. ולא מקרה הוא׳ שאחד מציוריו - «המנגן העור״ - נתרגם כמעט לבל הלשונות של העולם התרבותי. לא רק יפיו האמנותי הוא שגרם לזה׳ אלא בעיקר יפיו האנושי. רבים הם היודעים להתעמק בנפש האדם. רבים הם גם הסופרים,שנסו להרים את הצעיף הנתון על פני הילדות. אולם קורולנקו הוא אחד המעטים שגשר אי־ נראה מתוח תמיד בין לבם ובין הוית זולתם. ואולי עלה «המנגן העור" כה יפה בידי קורולנקו מפני שבילד המסכן ובגורלו נגלה לו למשורר בחזונו בן האדבש I 1