Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 48 (מח)

צריך. נחוץ לעורר את האנשים מתרדמתם. יקיצו/ יקומו - הן חג לעולם! הזקן עולה. ואתו עולה יחד שביב אור - אור ,פנסו הנשאר תלוי במרחבים ככוכב שעף באויר"• אז ירחף מעל כל העולם הישן פנס האור של המכה בפעמון המגדל. מיד אחרי זה יתחילו הפעמונים את שירתם. גם האויר ישיר. גם המרחקים ישירו. אמונה ושמחה ירדו לעולם. גם על נפשו הקמוטה של המפעם הזקן ירעף טל־גיל. אז ישכח כל הרע וכל הצער שצפה ועלה מקרקע הלב ועמד כצר נגד העיניבש ההולכות וכבות• תרדמת מנוחה תרד על הזקן. התרדמה האחרונה. בשארית כחותיו יאחז בחבלי הפעמונים וישלח לעולם המתעורר לחיים את בשורת־החג והשמחד־ז על-ידי ידיו הגועות. מיכאיטש הזקן מת על מגדלו אצל פעמונו. אך פנס האור שהיה בידו לא יכבה. גם הצלילים הטהורים ששלח למרחקים לא הלכו לאבוד. יתר על כן: בטחון חדש ביש ובחיים ישמע בקריאה שבה יגמור קורולנקו את ספורו על מיבאיטש: ״— הי! שלחו נא את תמורתו! המפעם הזקן כבר גמר למלא את שליחותו!•••' גש קורולנקו גמר כבר למלא באמונה את שליחותו. התהיה לו תמורה? ד• א. פ ר י ד מ א ן פקוחות• אך הוא לא בנה לעצמו חיבת עץ להצלה. רק בצדקתו ניצל בעצמו וחציל גם את אחרים ממנה. וכאשר בא יומו נקרא הצדיק למרומים• כי כל חייו היו התקרבות למרומים. על הארץ עמד. הכן עמד. אולם תכליות השמים השתקפה תמיד ביצירתו ובמעשיו• לעבודת הבריאה קרא את האנשים. לאהבת הבריאה. כמו אותו ה״מפעם הזקך שבאחד מיצוריו היותר יפים וחביבים. כי תמיד שמע קורולנקו. את המנגינה הנצחית שבחיים ואותה שאף להשמיע גם לאחרים. שאיפתו זו גם עלתה בידו. ומי ששב אל שטף הויתו אחרי שהתיחד עם עולמו של קורולנקו ישמע תמיד בקלות הרגיל של דמו ושל חיי השעה אר־ז צלילי הנצח של הטוב והיפה. כי מוסיקה פלאית עולה ובוקעת מכל כתביו של זה האיש. מוסיקה של חיי נפש יפה. שירת פעמון במגדלים. בהתלהבות מלהיבה יספר קורולנקו על המפעם הזקן מיכאיטש. שהיה עולה במשך כל חייו על המגדל והיה מכה בפעמון בית־התפלה בכל יום חג ומועד. כערוב ימיו בליל חג אחד עלה הזקן על דוכנו. כבדות הרגלים׳ רבות המעלות. אך מח