Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 44 (מד)

.. וכשהוא שוכח את תורתו הוא מרגיש ומודה בערך הקיים של יצירות האדם הגדולות לבני כל תרבות. כך הוא אומה למשל׳ שאור־־הקסם האגדי שבאמנות המוירית הוא המושך תמיד את לב "האדם הצפוני" אחריה. ואיך אפשר היה הדבר׳ אילו לא ראה "האדם הצפוני" באמנות זאת התגלמות אידיאה אנושית׳ רוח מרוחו? האיליאס והמהברטה׳ שירי המצרים ואגדות הערבים הם ערכים יקרים גם לאיש המערב. שפנגלר בורד כדרכו חזיונות בודדים ומוציא מהם כלאחר־יד מסקנות כוללות. סולוביוב הרוסי אינו יכול לעמוד על סוף דעתו של קנט׳ אנשי המערב אינם יכולים להבין את סתרי תורות־הסוד של המזרח, ובכן אין תרבות יכולה להבין את חברתה. בגלל החזיונות הבודדים המתאימים לסכימה הוא שוכח את כל שאר ההיסטוריה כולה׳ הוא שוכח ש״המערביות" היתה למרות סולוביוב וחבריו הזרם השולט בחברה הרוסית בדורות האחרונים. הוא שוכח את ההשפעה העצומה׳ שהשפיעו הדעות המערביות מימות הגל ועד מרכס על חיי הצבור הרוסי. בגלל תורות הסוד המזרחיות׳ שאין המערב יכול להבינן׳ הוא שוכח מה שהמערב יכול להבין בנחלת דורות קדומים. ספר־המתים והצנד־אווסטה׳ המקרא. האבנגליון והקוראן׳ אפלטון ואריסטו׳ הגאומטריה היונית והאלגברה הערבית׳ כל ספרות העמים המדומים ויצירתם׳ שהיו לנחלה לבני המערב - אינם מוכיחים כלום. אבל תורות הסוד המזרחיות המעורפלות לבני המערב - ובאמת גם לבני המזרח יוצריהן 1 - הן המכריעות והן הנותנות לשפנגלר "עוז לב" להחליט בנוגע לדמות הנפש של "כל תרבות ותרבות" ושל "כל פרי המחשבה המדעית"׳ כי מה שלנו אמת הוא להם(לבני תרבות אחרת) שקר ולהפך-לא פחות ולא יותר. אבל כל מי שלא נחן ב״עוז לב" מצוין כזה יודה׳ שהמערב אמנם אסף לתוך אוצר תרבותו את יצירותיהן הגדולות של תרבויות אחרות ושרוחו מונה גם מהן. והתעשרות זו לבד של סגנוני התרבות היא כבר כשהיא לעצמה התפתחות. אבל לא התעשרות בלבד יש כאן־יש גם התקדמות והשתלמות. מן תלם היוני עד איינשטיין המערבי י ש התקדמות. מן כלי הגומא עד אנית הקיטור י ש השתלמות. מן ציורי שוכן המערות עד תמונותרמברנדט יש השתלמות. ישאיפואמדד, מוחלטת לטוב ורע׳ מדד, אנושית כללית היודעת להעריך פרי תרבויות שונות. תורת היסודות של אריסטו ותורת היסודות של הכימיה החדשה אינן רק שתי תורות שונות׳ כל אחת בטוי לנפש אחרת׳ אלא אחת כוזבה ואחת נכונה׳ במובן מוחלט. האל¬ גברה והאלכימיה היו שתיהן אמתות "זרות" למערב׳ אמתות "ערביות". אולם המערב לא דחה את שתיהן יחד בתור אמתות זרות׳ שהן שקר לו. הוא דחה את האלכימיה׳ ואת האלגברה קיים וקבל לתוך אוצר ערכיו.; יש איפוא אמת־מדה אחרת לאדם׳ שאינה מדד, פסיכולוגית ואינה תלויה במקור ההיסטורי. אות היא המדה ה״אגושית"׳ העומדת מעל לשנויי־התרבות והמכשירה את האדם ליצור ערכים נצחיים׳ שסגולה הם לאנושיות באשר היא אנושיות. והמדד, האנושית הזאת היא הגשר בין תרבות לתרבות ובכחה יכולה תרבות לנחול את חברתה ולהנחיל נחלה לחברתה. התרבות המערבית "הפויסטית" אינה איפוא ראשית אלא המשך והתקדמות. מאבני תרבויות קדומות לקחה אבני־פנה לבנין ביתה ההדור. פויסט הוא נין ונכד ליון וערב• פויסט צולל בנבכי מחשבת כל הדורות אשר היו לפניו ומחפש שבש את "האמת". והמגיה׳ זו האמת הערבית׳ הוא תקותו האחרונה של האיש הזה׳ סמל המערב! בלילות גדודיו הוא שוגה בה ועל ידה הוא מקוה לבוא עד חקר סתרי העולם. בכחה הוא מעלה את "רוח האדמה." מידה הוא שותה את כוס העלומים. וגעגועי פויסט ליופי הקלסי מה פשרם? הוא כורע ברך לפני v הילני היונית ואת עול ממשלתה היא מקבל באהבה. אכן׳ גלגול היא נשמת פויסט וכבר שכנה לפנים עלי אדמות על גדוות יהודים׳ מצרים׳ סורים׳ גרמנים הותכו בכורה. הזרמים הדתיים שבאו מן המזרח הציפו את ארצות התרבות היונית הרומית. הסגנון הארכיטקטוני "המגי" הקים את בניניו החדשים בארצות׳ שבהן כבר גועו לפנים תרבויות אחרות. ברומי׳ בספרד׳ בהודו נבנו בנינים ונוצרו פסילים ברוח ערב. ברומי׳ בכרך הגדול של הציביליזציה היונית״הרומית׳ שמה הנצרות ה״מגית" את כסא ממלכתה ומשם רדתה בעולם• האישלם פרץ למערב ולמזרח ועד דלהי הגיע-עד לב מלכות הציביליזציה ההודית המאובנת. ואם כן׳ אם נניח שהסגנון המערבי שנולד בשנת 1000 כבר עמד מלדת׳ הרי זאת אומרת רק׳ שהתרבות העתידה להולד תצא לאור העולם בלבוש סגנון חדש לא שערוהו עוד בני אדם עד הנה. אבל אין זאת אומרת׳ שתרבות זו אינה יכולה להולד בארץ המערב עצמה מתוך האנושיות המערבית. כליון כחד, של התרבות אינו כליון כחה של האנושיות שבתוכה נתגלמה׳ ובכל אופן אין רעיונו של שפנגלר לפי עיקר מהותו מתנגד להחלטה׳ שהאנושיות המערבית תשתתף לפחות׳ גם היא בתור משפעת ומושפעת בתרבות העתידה להולד׳ אם גם תולד זו במקום אחד. כמו האנושיות היונית־ הרומית־המצרית בשעתה יכולה גם היא להסחף בזרמו של סגנון־תרבות חדש ולקום לתחית יצירה חדשה• אם כן׳ לא "חורבן ארץ המערב"-לא רק במובן חורבן ממש אלא גם לא במובן חורבן כח היצירה התרבותית בכלל-אלא אבדן הסגנון המערבי הישן׳ נבואת שפגגלר יכולה איפוא לעניין אותנו לא עד כמה שהיא מתיחסת לאנושיות המערבית - ששפנגלר כולל בטעות גם אותה בתוך נבואתו-אלא עד כמה שהיא מתיחסת לערכי התרבות המערבית. וגרעין השאלה ה זאת הוא: אם תהיה תרבות העתיד הויה חדשה לגמרי או תכלול ותשכלל את מיטב יצירתו של המערב הישן ז אם יש יסוד להאמין באמת בדבר שפנגלר׳ שיצירות המערב יהיו כספר החתום לבני התרבות העתידה ולא יאצרו באוצרם• והנה-פתרון השאלה הזאת כרוך בתוך־תוכו בפתרון שאלת הרלטיביסמוס. שפנגלר מלמד את הרלטיביסמוס הקיצוני. שלפיו אין ערכים אנושיים כלליים ואין השתלמות והתנחלות בין עולם תרבותי לחברו׳ והקשר הפנימי הזה שבין תורתו ובין הרלטיביסמום יש בו כשהוא לעצמו כדי לעשותם פלסתר׳ הרלטיביסמוס׳ שנתחבב כל־כך על חצאי המשכילים בדורותינו׳ אינו יכול להיות יסוד לשום תורה רצינית. הטענה הכללית שיש לטעון נגד כל רלטיביסמום׳ היינו׳ שהוא בא לכפור ב״אמת" ומדבר בה בשעה בשם האמת׳ אפשר לטעון גם נגד שפנגלר. שפנגלר כופר באמת כללית ומוחלטת׳ ותוך כדי דבור הוא מחליט׳ ששיטתו היא ה״אמתית" בהחלט. זהו "מעגל"׳ שאין לתורתו מוצא ממנו. אבל הרלטיביסמוס הנפסד הוא מומנט יותר פנימי ומהותי בתורת שפנגלר. הרלטיביסמוס ה,ןא שעוור את עיניו מראות את האנושי־ ד,כללי שבתרבות האדם. הוא מעריך כל יצירה מצד מקורה ותפקידה הפסיכולוגי־ההיסטורי׳ ועין אין לו לראות את תוכנה האידיאלי. שהוא הנותן לה את הערך האמתי׳ את הערך האנושי. ערכי תרבות משורשים׳ אמנם׳ בנפש ובתרבות שהולידו אותם׳ אבל אידיאה אנושית כללית מתגלמת בהם בכל זאת׳ ולפיכך הם יכולים לבלות את יוצריהם ולהיות לנחלה ל״אנושיות". האנושיות אינה "מלה ריקה". שאילו היה קורטוב אמת בתורת שפנגלר׳ הרי היו יצירת כל תרבות בשיש ועל הגליון בעיני בגי תרבויות אחרות גלמים דוממים ותוים מתים בלבד׳ והללו לא היו יודעים בהן טוב ורע. אבל הלא אין הדבר כך. רוח ערב יצרה את האלהמברה׳ אבל הרי גם בן המערב מרגיש ביפיה. מצרים יצרה את הפי¬ רמידות׳ אבל גם בגי המערב נוהרים אליהן וחרדים אל הודן׳ שפנגלר איש המערב מרגיש בחנה של האמנות היונית וטועם טעם לפגם ברומית - שתיהן סמלי נפש "זרה"׳ שלפי שיטתו אין הוא "יכול" להבינם כלל ולהבחין בהם בין יפה ומכוער.