Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 43 (מג)

לפי מהותו עם הסטואיציסמוס ועם הסוציאליסמום. גם כאן שפנגלר מנסה לשלול מן הבודדיסמום את אופיו המטפיסי והדתי על־ידי שהוא מטעים יסוד אחד׳ המתאים לסכימה׳ ומעלים עינו מן הבודדיסמוס׳ בתור הופעה היסטורית שלמה. הבודדיסמוס׳ הסטואיציסמוס והסוציאליסמוס כוללים׳ אמנם׳ שלשתם יחס שלילי ידוע אל סדר החיים ההיסטוריים. אבל אם סימן זה מכריע - הלא גם הנצרות. שללה את העולם ואת סדריו ובקשה לאחד את כל בני האדם ב״מלכות שמים" אחת וכשם שהבודדיסמום שולל את ההבדל בין ברמני ובין צנדלה והסטואיציסמוס את ההבדל שבין יוני ובדברי כך שוללת גם הנצרות את ההבדל בין "יהודי ויוני". גם הנצרות היא קוס¬ מופוליטית׳ "קטולית"׳ כבודדיסמוס וכסטואיציסמוס. ומה ראה שפנגלר להעמיד את הנצרות בראש תקופה ואת הבודדיסמוס ואת הסטואיציסמום בסוף תקופה ז בנוגע לבודדיסמום בפרט. הלא אין לשכוח גם זאת׳ שבאמת לא נשתרש הבודדיסמוס כלל בארץ הודו׳ ששם היה צריך להיות לבוש לרוח ה״ציביליזציה" אויבת ההיסטוריה ומסורותיה. הבודדיסמום גלה מהודו לארצות אחרות׳ והודו קפאה על הברמיניסמוס עם מסורותיו ההיסטו¬ ריות ועם פירוד מעמדיו׳ שמירת המסורה ההיסטורית אינה איפוא סימן לכחד. של תרבות׳ והתקוממות נגד סבל הירושה אינה כשהיא לעצמה סימן להתנוונות. שפנגלר רואה בשלילה ששלל רוסו את החיים ההיסטוריים את ראשית: התנונותו של המערב. אבל הוא שוכח׳,,שהתרבות הרוסית הצעירה גדלה בעצם ימי נעוריה את הניהיליסמוס והעמידה את טולסטוי השולל גם הוא את קבע החיים^.היסטוריים(לא רק את "המערביות"׳ כטעות שפנגלר׳״המשליכו לתוך קדרה אחת עם אקסקוב ודוסטוייבסקי!) כרוסו המערבי. האימפריאליסמוס והמוציא־ ליסמום הם בעיני שפנגלר בכלל סימנים מובהקים לציביליזציה. יוצאים מכלל זה האימפריאליסמוס והסוציאליסמוס הרוסי׳ שהשפיעו על חיי רוסיה סוף סוף יותר משהשפיעו על המערב. מה שאחרי לונדון ופריז באה ברלין׳ הוא סימן הקץ למערב. אבל הלא אחרי מוסקבה ועמה באה בארץ התרבות הצעירה׳ ארץ העתיד׳ פטרסבורג והמונה - כלום איןזה עושה את "תורתו" של שפנגלר פלסתר? ההתפשטות היא בכלל לפי שפנגלר׳ סימן מובהק של ציביליזציה. אולם כשהוא רוצה הוא רואה בקולומ- בוס ובהתפשטות המערב באמריקה-חזיונות התרבות המערבית בעצם ימי פריחתה - סימבולים לשאיפת הנפש המערבית אל האין־סוף. - ״על ההיסטוריה - אומר שפנגלר - צריך לפייט". ואמנם הוא מפייט. הוא נוהג בהיסטוריה גסות־לב משונה. הוא מטשטש ומשטח׳ מאחד ומפרד ככל העולה• על רוחו. אמנם אין משיבים על הפיוט. אבל הלא שפנגלר שוכח׳ שהוא מפייט פיוטים ומכריז׳ שתורתו היא היא "המדע" וה״פילוסופיה". על יסוד פיוטיו הוא בא לחתוך גורל התקופה ולהשיא "עצות" לבני הדור. ועל זה יש ויש להשיב. אם כן׳ אם הסכימה השפנגלרית אינה אלא פיוט ואם ההיסטו¬ ריה לא דקדקה בה מעולם ומיאנה לקבל את מרותה׳ הרי החורבן שהוא מבשר לארץ המערב בגזרת ״הגורל״ - הוא ״הגורל״ שאי אפשר ל״הבינו״ אלא ל״הרגישו״ - אינו בשום אופן קץ הכרחי׳ כמו שהוא מחליט׳ אלא ענין פרובלמטי מאד הצריך עוד עיון גדול. "חורבן ארץ המערב" קרא שפנגלר לספרו. בקריאת־שס זו כלול ערבוב שני דברים שונים: ערבוב התרבות עם נושאיה. אם גם נניח׳ שהסכימה הגוזרת את הכרח הכליון על כל תרבות בתור סגנון־של־יצירה מיוחד נכונה׳ הרי אין ואת אומרת שגזרה זו חלה גם על נושאי התרבות. רצוני לומר: מתוך יסודי רעיונותיו של שפנגלר נובע׳ שבארץ אחת ובתוך חומר אנושי אחד יכולות להתפתח זו אחר זו תרבויות שונות. התרבות המגית־הערבית׳ למשל׳ נולדה לפי שפנגלר בין פרת ונילוס- לפנים ארץ התרבות הבבלית והמצרית. והיא הטביעה בדפוסה חומר אנושי׳ שתרבויות זקנות משלו בו לפנים• יונים׳ רומיים׳ שפינוזה מתחברים יחד לתרבות "ערבית". הוא מוצא בספרות הגנוסטית ואצל האסכולות הערביות את ההשקפה על-דבר שניות הנשמה׳ על־דבר ההבדל בין "נפש" ו״רוח"׳ וכן השקפה דומה לזו אצל פוילום׳ ועגין שניי זה זה נעשה לו לסימן מובהק לצרף על־פיו את החזיונות השונים הללו לתרבות ערבית־ מגית אחת. הדתות המזרחיות עם רבוי אליהם׳ הנצרות עם האל המשולש באחדותו׳ האישלם עם האל היחיד - כולם בגי תרבות אחת המבדילה בין "נפש" ו״רוח". שפינתה הרציונ־ ליסטן שבשבילו הנפש אינה אלא ההכרה השכלית׳ מוכרח לעמוד שלא בטובתו ברצון שפנגלר תחת האספקט של שניות־ הנפש של הערביים. כדי לחבר את שפינוזה עם תרבות ערב "אבן החכמים" של האלכימיה מוכרחת לשים משכנה בתוך המושג causa sui של שפינתה• אולם הצד השוה שבשני המושגים הרחוקים הללו הוא רק זה׳ ששפנגלר לא עמד לא על זה ולא על זה ולפיכך נדמו לו שניהם כענינים "מגיים". הדטרמיניסמוס של שפינתה׳ שמקורו ברציונליסמום המתמטי החמור שלו׳ הוא לדעת שפנגלר ה״קיסמט" של האורטודוכסיה הבגדדית-מושג שונה ממושג ההכרח השפינוזי תכלית שנוי. אבל כדי שלא להפריע את ההרמוניה ההיסטורית עובר הוא בשתיקה על תורת ה״גזרה המוקדמת" השוללת את הבחירה החפשית׳ שאחז בה לותר אבי הפרוטסטנטיזמום המערבי. סמל התרבות ה״פויסטית" הוא חלל האין סוף ואלהיה הוא לפי שפנגלר חלל האין סוף׳ אבל הפילוסוף שחשב את חלל האין סוף למדת אלהים הוא שפינתה ה״מגי". אולם לא דקרט׳ החושב את ההתמשכות לעצם נברא׳ ולא לייבניץ החושב את החלל למושג עכור והשולל את מציאותו המטפיזית׳ ולא קנט׳ החושב את החלל לצורת ההסתכלות בלבד׳ אינם קובעים יחס פנימי בין האלהות ובין חלל האין־סוף. ואם שפנגלר אומר׳ שלפי קנט החלל "יוצר" את העצמים׳ אין דבריו אלא קוריוזום בלבד׳ כשאר הדברים שהוא אומר על קנט וה״השגות" שהוא משיג עליו. אחרי כל תקופה קולטורית ההיסטוריה מחויבת על״פי הסכימה של שפנגלר להביא תקופה של ציביליזציה עם כל הסימנים שנתן בה שפנגלר. שפנגלר משרטט שרטוטים ״רחבים״ ואומר: בסופה של תרבות יון קם הסטואיציסמוס׳ בסופה של תרבות הודו-הבודדיסמום׳ בסופה של תרבות המערב-הסוציאליסמוס• אולם הדמיון בין שלשת החזיונות הללו הוא רק חיצוני׳ ושפנגלר קובע להם את מקומם על־פי הסכימה רק על־ידי טשטוש וערבוב ושיטוח. הסוציאליסמוס הוא תנועת המונים׳ הוא קם לשנות את סדרי החברה ולהרעיש מוסדות ממלכות׳ הוא נותן דמות לתקופה ועתיד לפי שפנגלר להיות נושאו המובהק של האימפריאליסמום׳ של רוח הציביליזציה ונשמתה. אולם הסטו־ איציסמוס והתורות הקרובות לו היו אסכולות פילוסופיות׳ נחלת יחידים בדורן ואין שום טעם לחשוב דוקא אותן ולא את האפלטוניות החדשה או את דת מיטרה׳ למשל׳ לסמל רוח התקופה. הסוציאליסמום הוא באמת יליד הכרך והמונו. אבל הסטואיציסמום הוא בן הפרובינציא(קיטיון׳ רודוס)׳ שהוא לפי שפגגלר נושא רוח ה״קולטורה". הסוציאליסמוס הוא בימינו אמונת ההמון הצועק ל״לחם ומחזות". אבל ההמון הרומי שצעק ל״לחם ומחזות" דבר לא היה לו עם רוח הסטוא. לא הסטוא ולא־ התורות הדומות לה לא הרעישו ביון־רומא את המוני הכרכים אלא התנועות הדתיות. הנצרות׳ פרי הקולטורה הצעירה׳ התפשטה דוקא בערים ובכרכים והאלילי-15!!3031ת איש הכפר-נלחם בה מלחמה קשה. בהפך מן המון הכרכים המודרני היה המון־הכרכים ההוא נושא־דת׳ מה שלא היה יכול להיות לפי תורת שפנגלר׳ מאחר שהכרך האי- רליגיוזי הוא סימן לציביליזציה. שפנגלר מפריד באופן מלאכותי את התנועה הדתית׳ שהיתר. היסוד התוסס בחיי העם בעולם ההלני׳ וזוקפה על חשבון העולם "המגי"׳ כדי שצורת הזמן ההוא תתאים לסכימה שלו. שונה במהותו מן הסוציאליסמוס והסטואיציסמוס גם יחד הוא הבוד־ דיסמום. הבודדיסמוס הוא לפחות בתור תנועת עם׳ למרות כל דברי שפנגלר׳ תנועה דתית כתנועה הנוצרית׳ ודבר אין לו