Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 42 (מב)

הרבה מדבריו והערותיו במקצוע האסתטיקה אמנם יש בהם יופי וטעם וראויים הם להשמע. אבל האפשר לחשוב את תורת שפנגלר למה שהיא מתנשאת להיות - לתורת הפילוסופיה. הפילוסופיה היחידה והאחרונה של זמננו? והנה בכל הדברים שבהם שפנגלר מביע את דעותיו על המטפיסיקה- המדע החיובי והמוסר- אין כמעט אף משפט אחד שיהיה מכוון אל האמת. כל זמן שהוא מרחף במרומי ה,,סימ¬¬ בוליקה" האסתטית דבריו יכולים להשמע. אבל כשהוא יורד ל״עמקי" השאלות המטפיסיות והמוסריות- המליצה ה״סימ- בולית" שלו נעשית לפרזיולוגיה נבוכה. כשלון כחו מתגלה ביחוד בכל מקום שאינו מדבר על הכוונה הסימבולית של הדעות העיוניות והמוסריות- אלא מחוה דעתו ב״נגלה". כאן אנו שומעים מפיו- שכל שדרת עצים- ההולכת וצרה בשביל העין הרואה היא סתירה לכלל־המקבילות הגיאומטרי; מה שכח הראיה תלוי ברוחק המקום הוא סתירה לתורת קנט על־דבר האפריוריות של ״צורות־ההסתכלות״; שה,,צווי המוחלט" הקנטי הוא הוא ״רצון השלטון״ של ניטשה; שחוק־הסבה שולט רק ביש ולא במתהוד.; וכיוצא בזה. לגובה התהפוכות הוא מגיע בתורתו המוסרית• כאן ההיסטוריה ה״מדעית". ה״אובייקטיבית" בהחלט- מתערבבת עם ה״אני מאמין" המדיני של שפנגלר ועם מליצות נבוכות מיסודו של ניטשה לבליל משונה אחד. מתוך חורי כסותו של ההיסטוריון ה״אובייקטיבי" מציץ פתאום היונקר האשכנזי-Des Pudels Kern-המדבר ׳בבוז ולעג על אהבת־האדם- על הדאגה לטובת הכלל- על אשרו של הרוב. על החופש ("חופש" הוא כותב במרכאות כפולות) והמרומם את "מוסר־האדוגים" ואת תורת הכח בנוסח הידוע. אולם על פרוטרוט כל השאלות הללו אי אפשר לדון במאמר אחד. אני מוכרח להסתפק כאן בדברים כוללים על השאלה הראשית שבה תלוי ערכו האקטואלי של הספר הזה. העמד שפנגלר על החוק היסודי של תולדות העולם? היש ממש בסכימה "קולטורה- ציביליזציה" ובנבואה שהוא מבסס עליה? מבקריו המרובים של שפנגלר לא עמדו - עד כמה שהגיעה ידי לבדוק - על התשובות העיקריות והמכריעות- שיש להשיב נגד נבואת־ הגורל ה״הכרחית" שהוא מנבא. שפנגלר בא לכאורה לשחרר את המדע ההיסטורי מכל־־1 טכימטיות קבועה למפרע ולהעמידו על בחינת החזיונות ההיס¬ טוריים מצד מהותם!העצמית. אבל באמת הוא מביא בידו סכימה מאובנת ונוקשה מאין כמותה ומבקש לדחוק לתוכה באונם את ההתהוות ההיסטורית רבת הגוונים. קולטורה וציביליזציה-על פי סכימת־סדום זו ההיסטוריה מוכרחה לפעול ברצון או באונס. תורת שפנגלר מאנסת את העובדות ההיסטוריות יותר מכל תורה סכימטית אחרת. שפנגלר מצרף ומפרד. מרחיק ומקרב חזיונות ומעשים בקלות־ראש מפליאה ובשטחיות מבהילה ותופר לו היסטוריה של טלאים לפי צורך שיטתו. רומי ארץ המעשה והסדר- נעדרת כח היצירה המקורית באמנות ובמחשבה אינה לו הויה היסטורית עצמית- שמדותיה נובעות מתוכה׳ מתוך הכחות שיצרוה׳ אלא מוכרחה היא להיות סיום לתולדות יון. שפנגלר חסר הסיום הסכימטי לתולדות יון- ומכיון שאינו מוצא אותו בתולדות יון עצמה- ה!יא מרכיב עליה את רומי. שהיא באמת עולם אחר לגמרי- פרי התגלמות כחות אחרים. העם הרומי הצעיר מוכרח למלא בגזרת "גורלו" המסתורי של שפנגלר תפקיד ה״ציביליזציה" בתרבות יון הזקנה. שחבורו ההיסטורי עמה לא היה אלא חבור חיצוני וקלוש בלבד. העם הרומי ברברי ומעשי הוא לא בכח טבעו הגזעי- אלא בכח הנסתר של המקום והתפקיד שמנה לו ה״גורל"- תפקיד "ציבי¬ ליזציה" בתרבותו של עם אחר. על יסוד דמיון של מה בכך מיחס שפנגלר אל תרבות אחת חזיונות שונים בעמקי עמקיהם ומפריד בין חזיונות הקשורים זה בזה קשר היסטורי. הכל לפי צורך הסכימה. דת פרם- הגנוזים- הנצרות. האישלם ושיטת האדמה התם. הוא נטורליסטן. ברומי צעק ההמון הזה ל״לחם ולמחזות״ — panem et circenscs — בכרכי המערב הוא נלחבש על שכר־יומו ונוהר אל מגרשי־הספורט להתענג. ההמון הזה הוא הנושא על שכמו אר־ז עתידות התקופה. האידיאליסמוס- הרומנטיקה מוצאים להם משכן בערי הפרובינציה; הם סימנים מובהקים של הפרובינציאל. הפרובינציה נל^חמת ברוח הכרך אבל מלחמה זו אין לה תקוה לנצחון. היא מלחמה נגד ד־!הכרח. הציביליזציה היא צורת חייבם הכרחית של־1 האדם המאוחר- צורת חיים עקרה ובלי עתיד. אבל צורה הכרחית- שאין להמלט ממנה. גתה- שעמד על פרשת שתי התקופות- ראה בעינו הגאונית את דמות התקופה החדשד־ג המדמדמת ובאה. ב״פויסט" סמל את המעבר הזה: פויסט של החלק הראשון הוא הפילוסוף הבודד השואף לעמוד על כבשונו של עולם; פויסט של החלק השני הוא האיש העסקן השואף להוציא לפעולות תכניות סוציאליות. ותעודתו הראשונה ש?־1 הזמן הזה היא - לפי שפגגלר - להבין את אשר גזר עליו גורלו ולקבל את הגזרה מתוך הכרה. עד עכשיו-עד התגלות תורתו של שפנגלר - היתד. הרשות נתונה לבל דור לתלות בעתיד תקוות ככל העולה על רוחו. מעתה חובה מוטלת על הדור לבחון את אשר יכול להיות ואת אשר עתיד להיות. לא ניתנה לנו בחירה לגשם בחיינו את האידיאלים הטובים בעינינו. או שנגשם את אשר יכול ומוכרח להיות או - לא כלום. הריאליסטן יקבל מרות ההכרח ויאמר לו "טוב". הרומנטיקן ילחם וירגן- אבל את הגזרה לא יבטל. התקופה שלנו צריכה לבקש דוגמה־ לעצמה לא באתונא של פריקלם אלא ברומי של הקיסרים. אקוודוקטוס רומי אחד שקול כנגד בל הפסילים וההיכלות כולם שיצרו האמניבם הרומיים. הקולוססיאום- הכפות הענקיות של הפלטיום הבש עדיות נאות לרומיות אמתית- לחוש המעשה הנהדר של אר־ דיכליה. ולעומת זה כל ההדר הנבוב והמתיהר של הקיסריבש- שדרות פסיליהם- גבובי גילופיהם ופתוחיהם הם חסרי טעם ורוח אין בהם• הרומי האמתי היה בז ל״אמך- ל״פילוסוף". שברומי כבר היה בעל־מלאכה בלבד. האמנות והפילוסופיד־ז לא היה להם כבר מקום בזמן ההוא; הן דללו וחרבו ונעשו למותר. חוה רומי אחד חשוב מכל הליריקה ומכל המטפיסיקה של האסכולות. שאיפתו הטבעית של כל איש רומי בעד•1 רוח יתרה היתד. להיות קונסול או פרטור-?־1עמוד בראש מדינד־ז. לבנות ערים ולכבוש דרכים- להיות ״ראשון ברומי״; אבל לא לשבת ברודוס או באתונא על ספסל האסכולד־ז כדי?־1חדש חידוש דק וקל זה או אחר בפילוסופיה האפלטונית החדשה. למדרגה כזו הגיעה עתה התרבות המערבית. במכניקה ובהתפשטות גדול כחד. ובהן תצליח. אנית־קיטור עם צורותיה האציליות- בית יציקת מתכת. מכונת־דיוק- אופני העבודה הדקים והמסולסלים של הכימיה והאופטיקה חשובים יותר מכל הבלי סגגוניה של האמנות המודרנית- הציירות והארכיטקטורה המו¬ דרנית גם יחד. ללידת ציירות חדשה או מוסיקה חדשה במערב אין לקוות עוד. את הסגנונים הארכיטקטוניים כבר אבל איש המערב עוד לפני מאה שנה• לא נשארו לפניו בלתי אם האפשרויות של ההתפשטות. ואת הדבר הזה צריך הוא להבין ולפי זה צריך הוא לחיות ולכוון את כשרונותיו. אם חלק מבני הדור הזד. השוגה בתקוות־יצירה נפרזות יבוא לכלל יאוש וירד לטמיון לכשתתברר לו הכרה זו-אין רע. הטובים שבהם יעמדו בנסיון ויעשו את המוטל עליהם ולא יכלו את כחם לשוא בגסיונות של יצירה. שמקור חייה נסתתם. "אם תחת רושם הספר הזה - אומר שפנגדר - יפנו בני הדור הזה את לבם אל הטכניקה במקום הליריקה- אל הצי במקום הציירות- אל הפוליטיקה במקום תורת ההברה- אז יעשו את אשר אני שואל מהם- ואין לך משאלה טובה מזו". ספרו של שפנגלר כתוב בסגנון עשיר ונמרץ. יש בו המון ברקי רוח יפה. סגולותיו אלו סייעו הרבה;,להצלחתך הגדולה-