Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 41 (מא)

ליזציה שלה. שהיא קצה. קץ זה הוא גורל הכרחי שאין ממנו מפלט. קולטורה וציביליזציה באות זו אחרי זו כשחרות וזקנה. כחיים ומות. הציביליזציה אין בה כה יוצר. היא יכולה רק להתפשט. היא תקופת הכרכים הגדולים עם חייהם חסרי השורש" חיי המוח. איש הקולטורה חי כלפי פנים. בלא הברה; איש. הציביליזציה - כלפי חוץ. איש מעשה הוא הפועל בדערת וחשבון. האנושיות היוצרת מביאה צורות חיים לעולם שהן טבעיות לה והיא היה בהן מבלי חשוב. יש לה יראת ד־זכבוד בפני הנימוס והמסורה. הציביליזציה כרוכה בשלילת מה שנתהוה באופן היסטורי. היא מבקשת לחזור אל ה,,טבע"• סגנון החיים ההיסטורי נעשה עליה למשא. היא בונה באופן מלאכותי. מתוך מחשבה. משפט "טבעי". דת "טבעית". חברה "טבעית". בודדה בהודו. סוקרט אבי הסטוא ביון־רומי. רוסו אבי הסוציאליס־ מוס במערב פותחים כל אחד בארצו תקופות של ציביליזציה. בודדה שולל את ההבדל ההיסטורי בין ברמנים וצנדלה. הסטוא ביון־רומי שולל את ההבדל בין הילינים וברברים. רוסו-את ההבדל בין אצילים ומשועבדים. הבודדיסמוס׳ הסטואיציסמוס. הסוציאליסמום - שלשתם שיטורת אהיסטוריות- קוסמופולי¬ טיות - הן מוסרים של תרבויות הולכות למות. יון ורומי הן בימי קדם נושאי שתי תקופות: תקופת קול¬ טורה עם הציביליזציה שלה. יון היתד. יוצרת. רומי עקרד־ן. הרומיים היו ברברים. חסרי נפש. אי פילוסופיים. נעדרי חוש אמנותי. שואפי תועלות חמרית בלבד. שכלם ולבם היו אל־1 המעשה בלבד. משפט סקרלי הקובע את היחוסים בין האדכם ובין האלים היה לאנשים האלה. אבל אף זכר למיתוס לא היה להם. יון היא הנפש. רומי-המחשבה. יון־הקולטורה׳ רומי- הציביליזציה. הטפום הרומי נוצר תמיד בתקופת ירידתה של־־, תרבות• במצרים. בחינה׳ בהודו הגשימו אנשים ממין זה את האימפריאליסמוס. האימפריאליסמוס הוא הסימבול ההכרחי של הקץ. הוא אופן החיים ההכרחי של האנושיות שלא נשארו לד. עוד אפשרויות של יצירה אלא של התפשטות בלבד. התנגדותו של הסוציאליסמוס׳ פריד, האופיי של הציביליזציה המערבית. לאימפריאליסמום היא חזיון ארעי. מהותו "דתעליונה" שיר־, ד־זסוציאליסמוס אינם. לפי שפנגלר. האידיאלים העממייבם־ השטחיים שעשאוהו לתורת ה״רחוב". בסוציאליסמוס מתגלבש "רצון השלטון" של הכלל. העתיד לשעבד את היחיד שעבוד קשד־! ואכזרי מאין כמותו• סופו של־1 הסוציאליסמוס - שהוא ד־־זנטיד. היסודית של חיי המערב בזמן הזה-תהיה "מצריורת חיובית"׳ מלכות של מנדריניבם׳ שבד, כל אדם עבד ופקיד׳ חברד־ז קפואה׳ עקרה. שתהיה כולה כפופה לתכנית ותכלירת. אבל לא תהיה "הומנית" ו״ליברלית" כלל וכלל. הסוציאליס־ מום השוגה עתה באידיאלים העממיים־השטחיים מתקומנם אמנם נגד האימפריאליסמוס. אבל יבוא יום והוא הוא שיהיה נושאו המובהק. האימפריאליסמום ז־־זוא גזרת הגורל על כל־־1 תרבות גוועת ואינו דבר התלוי ברצון. האשכנזים הם דוגמה לעם. שנעשה אימפריאליסטי נגד רצונו ודעתו. אין רצון ואין דעה נגד ה״גורל". במאה הרביעית עברה התרבות ההילינית העתיקה מתקופת הקולטורה לתקופת הציביליזציה. במאה הי״ט חל מעברה של התרבות המערבית לתקופת הציביליזציה. אפלטון ואריסטו בימי קדם. גתה וקנט במערב הכם גבולוה־ז התקופות. אפלטון וגתה מסיימים את תקופת שלטון הנפש. ד־זחיים׳ היצירה; אריסטו וקנט פותחים את תקופת שלטון המות׳ המחשבה. ההתאבנות. ד־זציביליזציה יולדרת את איש־הכרך ומוציאה אותו למשול־1 בעולם. הכרך נעשה למקום חייה של החברה. במקום עם יליד אדמה׳ יוצר צורות חיים מקוריות. בא טפום של בומדי. פרזיט יושב־כרך. איש מעשה ללא מסורה׳ אי רליגיוזי׳ משכיל ועקר. אחרי סירקום. אתונא. אל־־׳כסגדריה באה רומי. אחרי מדריד פריז׳ לונדון באה ברלין. בכרך אין עם אלא המון׳ חומר אנושי שצורתו ההיסטורית נפגמה• ההמון של הכרך נלחם בקולטורה באצילות׳ בכנסיה. בזכויות המעמדים׳ בדינסטיה׳ בכל המוסכם והמסור. הוא מתגדר בשכל־^ו השנון והקר לעומת האכר איש. לעומת זה כולה חלל: הגופים חדלים מהיות חומר והם משמשים רק בתור נושאי אודות וצללים. אמצעים לבטא את האטמו¬ ספירה ואת החלל. המספר היוני הוא מספר מוגבל וחיובי. ערב יצרה את המספר המגי ד,אלגברי. העוקר את המספר וכוליד־יו בסימנים מופשטים. המערב יצר את המספר השלילי והבליע אותו בתוך מושג הפונקציה ושנוייה האין־סופיים. הגיאומט¬ ריה היונית ידעה את הקו המוגבל וצירופיו. היא סטטיר־ז׳ גופנית. הגיאומטריה המערבית היא אנליטית׳ היא הופכת את החלל ליחוסי מספרים ועוקרת את אופיו הסטטי. החלל האב־ קלידי אינו בשבילה אלא אחד החללים האפשריים. היונור־ז ידעה את הסטטיקד, המיכנית. המערב יצר את הדינמיקה. עבש הסימבול הראשוני של החלל. העולם החיצוני. קשורה׳ לפי תורר־ז שפנגלר. גם דמות הנפש׳ העולם הפנימי. בטויי העולם הזד, הם מושגי הזמן והרצון. האדם היוני הוא גוף׳ מוגבל הוא. הלשון היונית יש לה מלה אחת לגוף ולאישיורת׳ שניהם "סומא". ה״אני" היוני הויתו נקודה, הויה אבקלידיר־ז• אין לו זכרון(זמן) ורצון. בלשון יונית אין מלה לא למושג החלל ולא למושג הרצון במובנם המערבי. מרכז הכובד ש?־1 הנפש המערבית הם החיים הפנימיים. חיי הרצון השואף לשלטון. היוני היה אהיסטורי בהחלט. המערבי הוא היסטורי בהחלט. גבור הדרמה היונית הוא "גוף" המקבל באופן פסיבי את מכות הגורל. אין בו מלחמת־איתנים פנימית החותכת את גורלו* הדרמה המערבית היא פרשת חיי האדם בתור בעל אופי ותכונה׳ בתור נושא כחות מתאבקים. החילוק בין האיש היוני ובין האיש המערבי הוא זה שבין הגוף ובין החלל, בין הגיאומטריה האבקלידית ובין האנליזיס׳ בין הסטטיקדת וביןהדינמיקה. הבמה היונית ידעה תפקידים ולא תכונות. המשחק היוני נשא מסכה על פניו - המסכה המכסה אר־ז האישיות ומשאירה את "הגוף" ותפקידו: תפקיד הזקן. תפקיד הגבור, תפקיד העלמה. על הבמה היונית היו מהלכים משחקים לוטי פנים׳ בובות נעולות קותורגוס. הבמה המערבית לא תצויר בלי המימיקה. בלי הבעת־הפנים - הבעת החיים הפנימיים של האישיות. הבמה היונית היתה במת היום: המשחק נעשד־ז לאור השמש המאיר הכל ומבהיק את הגבולים ואת המחיצור־ז של הגופים. הבמה המערבית היא במת הלילה: היא זקוקה לאורות מלאכותיים׳ לדמדומים הבולעים את הגופים ומסמלים זאת האין־סוף. הבמה היונית היתד, סגורה על ידי ד,כותS שממול הרואים והגבילה את מקום המשחק. הבמה המערבית זקוקה לאופק פרספקטיבי׳ למרחב אין סוף. "שלש האחדויות" שצמצמו את המשחק היוני והתאימו לטבעו ה״סומאטי" לא יכלו לעמוד בפני צורך הנפש המערבית למרחב. הבמה המערבירת יצרה מפני זה את חילוף־המחזות. האידיאל של הנפש היונית היתד, המנוחה׳ האטרכסיה הסטואית. הגשמות בשאול מבקשות מנוחה. האידיאל המערבי הוא הרצון הפועל, האישיות השולטת• נשמת הגבורים בוולהלה אינן שקועות במנוחה אלא נלחמות. פועלות. היוני שרף את מתיו. עמי הצפון היו שולחים אר־ז מתיהם באניות על פני המים-אל האין סוף. האידיאל המדיני של היוני היתה ד,"פוליס". העיר־ד,מדינה׳ השטח המוגב?־־1• האיש המערבי יצר את המדינה הגדולה. ואידיאלו המדיני חובק זרועות עולם. וכן להלן. כל תרבות ותרבות היא איפוא צירוף של סמלים. בכל מדע׳ בכל מוסר. בכל אסתטיקה מתגלמת נפש מיוחדה. וכל יצירות התרבות לרוב גוניהן אינן אל»יז לבושים סימבוליים לנפש ואופן ד,ויתד,. כל תרבות ותרבות היא איפוא על־פי מהותה גלוי־חיים של נפש נסתרה. אולם ברית־עולם כרותה בין החיים ובין המות. הכרח הוא׳ "גורל" הוא לכל חי למות. ולפיכך גם גורלה של כל תרבות לגווע ולמות אחרי הוציאה את כל גנזי אפשרויותיה אל הפועל. בחיי כל תרבות יש להבחין׳ לפי שפנגלר. בין שתי תקופות: תקופת היצירה, תקופתה״קולטורה", ותקופת ההתפשטות׳ תקופת ה״ציביליזציה״. הקולטורה היא הגוף החי; הציביליזציה היא המומיה החנוטה שלה. כל קולטורה יש לה תקופת־ציבי־