Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 40 (מ)

הראשוני של הנפש הוא האידיאה של החלל - מקום העולם- עולמה ותבניתו. עם סימבול זה נולדת ההכרה׳ על־ידו מתהוה העולם׳ על־ידו ההרגשה מתמשכת ונעשית עולם מלא• ולפיכך אתה מוצא בכל יצירותיה של כל תרבות גדולה - במרינדה׳ באמונה׳ בציירות׳ בפסול׳ במוסיקה׳ במוסר׳ בחרוז וכו׳ - אר־ג דמות דיוקנה של הסימבול הראשוני שלה׳ את האידיאדה הראשונית של נפשה. לכל תרבות יש סימבול ראשוני מיוחד לה. הסימבול הראשוני של תרבות מצרים היה הדרך. הסיט־ בול הראשוני של תרבות־יון היד. הגוף החמרי המוגבל. הסימבול הראשוני של תרבות־ערב ודתה שניות נבוכד־ז, מגית׳ של חלל וחומר׳ של גוף פנטסטי׳ מעולף קסמים׳ נבלע בחלל ומתמזג עמו למראה־עינים מטושטש ומעורפל. הסימבול הראשוני של המערב הוא חלל האין סוף. האמנות המצרית בקשה כל ימיה למצוא סמל לדרך׳ דרך החיים אל המות. היא יצרה את הפסל הצועד׳ את היכלי הפירמידות עבם מבואותיהם הארוכים׳ שבסופם בית הקבר של המלך« אר־ז שדרות הספינקסים׳ את הגילופים על כתלי המקדשים׳ המלוים את הרואה בדרכו. הפירמידה לא היתד. בשביל המצרי גוף סטיריאומטרי׳ אלא שטח משולש׳ הולך וצר כלפי מעלה׳ דרך מוליכה לנקודה אחת. העמודים בתוך הפירמידות עשו רושבם כרצועות־שטח עומדות המלוות לויה ריתמית את תהלוברת־ הכהנים אל הקבר. המצרים הבליעו׳ שלא כנוסח יון׳ אהת גילופיהם בתוך שטח הכותל. כל שרטוט באמנות זו מבהיק את כוונת־הדרך - הדרך אל המטרה׳ אל הקבר׳ - את החיים ההולכים וקופאים ונעשים מות. התרבות היונית שלא ידעד־ז את מושג החלל׳ גסתמלה ביצירתה הטפוסית - בפסל הערום שכולו גוף מוגבל מכל צד ונראה כולו לעין. בארכיטקטורה יצרה את הפריפטרוס הנסקר כולו בסקירה אחת. ההיכל הדורי הוא כולו גוף« מרכז הכובד של עיבודו הארכיטקטוני הוזי־ז מבחוץ« החלל שבתוכו כאילו אינו׳ הוא ה״איך׳ מפני שליוני היה החלל הריק "אין". סמלה המובהק של תרבות־יון הוא העמוד עם הארכיטרב השוכב ונשען עליו-סמל הכובד הגופני׳ סמל הגוף. אחר לגמרי הוא סגנון־היצירה הערבי׳ שבטויו המובהק היא הערבסקה. נטית האמנות הערבית היא להתגבר על החומר והגוף. לעומת העמוד היוני עם הארכיטרב הנשען עליו-סמל הכובד-יצרה היא את הכפה התלויה ומרחפרת באויר - נצחון על האבן. ערבובית צורות של עגול ורב־צלעות׳ טשטוש כל הקוים הארכיטקטוניים׳ אשנבים קטנים במרומי הכפה למבוא אור ערפלי המסכסך את כל גבולי החלל - זהו סגנון בניני ערב הגדולים. אבל המוטיב המגי הראשי היא הערבסקה: נפתולי־קוים אין סופיים על יסוד מוזהב מכסיבם את הכתלים ושופכים על הכל זהרורי אגדה. הערבסקה מפשיטה מעל הגוף את הגופניות. היא הופכת את חלל ההיכלות לספירה מקוסמת המעלה את האדם לעולם אגדי׳ עולם החזיונות של פלוטינוס ואוריגינס׳ של הגנוזים ושל האפוקליפסים. ראשירת יצירתה של הנפש המערבית׳ שהסימבול הראשוני שלה הוא חלל האין סוף׳ היה הדום (Dom) עם כפותיו העמוקות׳ עפם חלונותיו הענקיים וציוריהם השקופים והנאצלים המערבביכם את החלל הפנימי עם חלל האין סוף. סמלה הוא העמוד עבם הקשת הגוטית השולחת את חודה כלפי מעלה - סמל המגמז־ז אד האין־סוף. שפגגלר הולך ומשוה זו לעומת זו יצירור־ז־ תרבות שונות ומגלה בהן תוכן סימבולי הטובע יצירות כל־1 תרבות ותרבות בדפוס מיוחד. היוני יצר את הפסל הערום- מרכז הכובד של העיבוד האמנותי הוא בערך שרירי הגוף זה לעומת זה. הפסל היוני הוא סתום־עין. פתוח הפרצוף טפל הוא לאמנות זו. עם התעוררות הנפש הערבית שהשפעתה חדרה לתוך מלכות רומי׳ נוצרים הפסילים׳ שמרכז הכובד של עיבודם הוא בפרצוף הפגים ובמבט: עין הפסילים נפתחת על ידי המקדח׳ העינים מביטות למרחקים. היצירה הטפוסית ש?־1 המערב היא התמונה המציירת את החלל על־ידי ערבוב אורות וצללים. הגילוף היוני אין בו מרחקים ופרספקטיבה׳ הוא מחובר אל השטח הסותמו וסוגרו. פייזג׳ה. של לוררן הוא הגלומים בה׳ יוצרת לה צורות בכל רשויות החיים : בארכי¬ טקטורה׳ בשירה׳ במוסיקה׳ במתמטיקה׳ בפילוסופיה ובמוסדות החברה׳ - צורות׳ שהן בחינת גוף לנפש נסתרה• התרבורת הולכת וגדלה ככל אורגניסמוס ועוברת מגיל אל גיל׳ מילדות לבחרות׳ מבחרות לבגרות עד שהיא מוציאה את כל הכחור־ג ומגיעה לידי זקנה ומיתה• דרך זו היא הולכת בכח חוק החיים׳ שמהותם התהוות וגידול וסופם מיתה. הרואה את המתארע בחיי התרבויות על השטח ימצא בחליפות מקריהן שלשלאות של סבות ומסובבים. אבל באמת אין חיי התרבור־ז כפופים׳ לדעת שפנגלר׳ לחוק הסבה. הסבה מושלת רק ב י ש ולא במתהוד. - זוהי אחת מדעותיו וטעויותיו היסודיות של שפנגלר. במתהוה׳ בחי שולט ה״גורל"׳ מושג שלדברי שפגגלר אי אפשר "להבינו" אלא "להרגישו". ולפיכך אין לבקש ארת מרכז הכובד של ההיסטוריה בקשרים הסבתיים שבין מאורעותיה אלא ביחסה של הנפשיות הנסתרה אל חזיונות־התרבור־ז הגלויים. יחס זה אינו יחס־סבה אלא יחס־ס מ ל: כל חזיונות התרבות הם סמלים לנפשה׳ לפנים־חייה. ההיסטוריה האמתית היא מורפולוגיה-תורת־צורות׳ "חכמת פרצוף". תעודת ההיס¬ טוריה היא להתבונן בסמלים שנוצרו מתוך חיי התרבויור־ז• לחקור את סתרי כונתם ומהותם הפנימית׳ לעמוד על מהלך השתלשלותם מראשית הולדם עד מותם. לא תחומים גיאוגר¬ פיים או גזעיים אלא השורש הנפשי׳ הכונה המתגלמת בסמלים מאחדת ומיחדת תרבויות. שפנגלר עומד בפרוטרוט מיוחד על שלש התרבויות הגדולות הידועות לנו ביותר: על תרבות יון׳ שהוא קורא לה ״תרבות אפוללינית״׳ על תרבות ערב - ״תרבות מגית״׳ ועל תרבות ארץ המערב - "תרבות פויסטית". תרבות־אפוללו גולדה על איי יון ואיטליה ונתלבשה בגוף היצירה היונית לגוגיה והקימה עם תקופת בלותה את מלכור־ז רומי. תרבות ערב נולדה בימי אבגוסטוס קיסר בארץ אשר בין נהר פרת ונהר נילוס. הגנוזים והאפלטוניות החדשד־ז׳ בשורת יוחנן ואגרות פוילום׳ האלגברה והאלכימיה׳ המסגדים והחליפתים׳ המוזאיקות והערבסקות!<- כל אלה הם לבושים לנפש המגית• הערביות היא תרבותן של דתות ההתגלורת המזרחיות הגדולות. בשחרותה ילדה את הנצרות׳ את האפל¬ טוניות החדשה ואת המגיכיאיסמוס. בבגרותה - את האישלבש ואת היהדות המאוחרת׳ הקרובה ברוחה לרוח המוירים. מרוח ערב נולדו הקבלה והפילוסופיה היהודית. נושאה המאוחר הוא ש פ י נ ו ז ה ׳ יליד הגטו הבודד ותועה בעולם המערבי הזר לו. רק הצורה החיצונית של שיטת שפינוזה היא מערבית׳ אבל בפנימיותה מעורה היא בכל שרשיה בתרבות המגית. באלהי שפינוזה׳ ב causa sui׳ גנוזה "אבן החכמים" של האלכימידה. הדטרמיגיזמוס שלו הוא זה של האורתודוכסיה בבגדד - שהאמינה ב״גזרה מוקדמת״׳ ב״קיסמט״ - ושם גם מולדרת ה״דרך הגאומטרית"׳ שבפילוסופיה המערבית היא יוצא־דופן משונה. התרבות המערבית׳ הפויסטית׳ ארץ מולדתה וממשלתה משתרעת בין הווייכסל ובין הגוודלקוויוויר והאדריה. בארץ הצפון נמה הנפש הפויסטית תנומה עמוקה עוד טרם דרכז־! בה כף רגל נוצרית. בראשית האלף השני נעורה מתרדמתה וקמה ליצור לה צורה וגוף. אחרי שמונה מאות שנות־יצירה הוציאה את כל קרן־כחה ובסוף האלף השני ללידת ישו יבוא יומה האחרון. אז תקפא ארץ המערב ותהיה ממלכת־תרדמה דוממת׳ דוגמת הודו וכינה. מהות־נפש מיוחדה יש לכל תרבות׳ ובכל מה שהיא יוצרת בימי חייה עלי אדמות אתה מוצא את בבואתה של מהות זו. ראשית התעוררותה של הנפש כרוכה עם הנץ דמות "העולם" בקרבה. "העולם"׳ המקרוקוסמוס׳ אינו אלא צירוף של סימ- בולים לחיי־הנפש׳ נפש היחיד וגם - נפש התרבות. כל היש הוא סימבול. החל בחזיונות-גוף - בפרצוף׳ בתבנית׳ בתנועה׳ בהנהגה של יחידים׳ עמים ומעמדים - וכלה בצורות־החייבם החברותיות׳ המדיניות׳ הכלכליות ובצורות הנצחיות־כביכול של המחשבה, של המתמטיקה ושל הפיסיקה׳ הכל אינו אלא בטוי סמלי לנפש ידועה׳ ורק לנפש זו ולא אחרת. הסימבול גו