Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 33 (לג)

בורסד ויפי*©יי»3* צורותיהם - דבר שאינו פעמים אלא מותרוה• לפיכך כל נסיון למזג את המוסר ואת האמנור־ז או לפחות להרים את שניהם למדרגה אחת נראה כמוזר• אבל כשנתעמק לתוך חיי־הרוח של האדם נבוא לידי הבנה׳ שהכל שייך לטבעו במדה שוה והכל עשהו מה שישנו• ואם נעמיד את היצירה של יופי מול היצירה של מוסר׳ השפעה מול השפעה׳ תבטל אותה זרות לגמרי• כי אז נראה בחוש׳ ששניהכם ממקור אחד יהלכו ושניהבם נשמעים לאותם החוקים עצמם המשותפים להם• אין להפריד כלל בין אמנוה לחיים• בסים אסתטי אחד משותף להם׳ הלא היא הצורה׳ שאנו מוצאים אותה בכל תקופה ותקופה של הרבות וחיים ובכל סגנון אסתטי ומוסרי• זה הכל^ל: אין להבדיל־1 בין המרתהוה או הראוי האסתטי ובין המוסרי׳ כמו שאין הם נבדלים בכלל משאר הטבע׳ מן ההויה הנצחית׳ האין־ סופיר־ז׳ הבלתי־מוחלפת• אמנם קשה ההבחנה בין ההויה של הראוי ובין ההויה של־־1 המתהוה׳ בין דבר שנעשה זולת סיוענו ודבר שנעשה על ידינו דוקא בעין׳ בין הכרח טבעי ובין חיוב מוסרי׳ בקצור בין הטבע ובין החובה• וכי אין החובה אבר מן הטבע? וכי אין הכח הכופה אותי לעשות מעשה הוא הוא המכה על ראשו של אילן ואומר לו: גדל? בעולם־היופי נוהגים בצדק ליחס כל התהוות לכח שמעבר ההכרה׳ להכרח שהוא גזרה׳ למין חיים טמירים הבאים לידי־גילויבעל־כרחנו• ואילו בעולם־המוסר נוהגים להתנגד נגוד עצום לכח פנימי שכזה׳ ומכריזים על עולם זה שהוא עומד כביכול-‘ ברשוה עצמו במיצוע שבין הן ולאו• באמנות הכל מודים שהיא באה בחסד עליון כמין כשם שההבחנה המוסריה זקוקה זיקד־ז נפשיה למציאותו של רצון׳ אף ההסתכלוה האמנותית כך• וככל שיגבר הרצון כן הגבר ותתעמק ההסתכלות׳ בין בהתבוננות של יופי בין בהבחנת הטוב• ואף על פי כן יש בו בהלך־ נפש זה בעל יכרחך משום כבוש-רצון׳ כלומר כבוש אותו הרצון שמקפיד על קיומך העצמי ובודק כל החזיונות רק לענין תועלתם כדי לדחותם או לקבלם• רצון זה מעכב הרבה בין באמנות בין במוסר• ההסתכלות האמנותית והמוסרית היא למעלה מגדר האישיות ומגדר בשר־ודם• במרומים הללו מכיר האדם אה עצמו והוא שוכח את טובתו ורעתו׳.את שאיפתו ותכליתו• כאן אין הוא מה שישנו׳ אלא מה שהוא רוצה להיות• כאן אינו שואל שאלת למה ומדוע׳ מניח הוא מדת־הטוב וגם מדת־הדין׳ אין הוא דן בכלל׳ כי נעלה הוא על דינו׳ גדול הוא ממדתו• זה הכלל: כל הנשגב שבעולם׳ בדברי־הימים׳ באדם מרוממהו למעלה מעצמו; כל הגדול שבעולם מוסיף גדולה על גדולתו• הראוי אינו אלא צורה דקדוקית או מדה הגיונית• הראוי היא ההויה בעתיד׳ ההויה הצפויה מלכתחלה• אבל טיב זה של הראוי אינו מיוחד אך ורק למוסר׳ אין הוא יסוד ושורש המוסר בלבד׳ שהרי שכיח הוא בבחינה זו גם אצל האמנות• גם האמנות וגם המוסר מתגלים פעמים כפועלים פעמים כנפעלים• רגילים בני-אדם ליחס לתורת המוסר את הפעולה ולתורה־היופי את ההסתכלות בלבד׳ את ההתפעלות בחינת שב ואל תעשה• כמו כן רגילים בני־אדם לראות במוסר מין הכרח׳ שלא יצויירו חיי־האדם זולתו בשום פנים׳ ואילו מאת האמנות דורשים שתקשט את החיים ותעדן את