Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 31 (לא)

פה ומשאול- והיא ממעטת בדברים גם אחרי־כך- מדי שב™ יום יום עם הסטודנט בין השיחים אשר על החוף. היא אינה מביטה ישר אל עיני בן־לויתה ומבטי עיניו נעלמים ממנה-אלה המבטים הנצמדים אל ערפה ואשר לגבר- השולח 'אותם- לא יתכן תוך כדי רגע לפתוח פה ולדבר דברים. על־כן ימעט הסטודנט לדבר אליה- וסונקה לא תנסה בעצמה דברים 1 רק פעם אחת הגידה לו משלה דבר־מה - זה היה למחרת ערב של תוכחה- עת הדודה דבורה נהמה בלחישה את מוסרה: "היא חושבת- כי עם חתנה של סוניה מותר לשכב כל היום על החוף"... אותו לילה אחרה השינה לרדת על עיני סוגקה; שוב נהיה אותו ערבוב החיים המוזר - אף היא- כסוניה לבובנה- קבלה תוכחה בגלל הסטודנט- וגופה הדק להט כל הלילה כלהוט אז מרומי חזה של סוניה לבובנה. והיא לא יכלה למחרת לעצור ברוחה וספרה לסטודנט אגב לחש מרוסק: ״לו ידע - הדודה דבורה מוכיחה אותי - על זה שאני הולכת הנה יום־יום"... סונקה שכבה אותו רגע לרגלי הסטודנט׳ ופניה נטויים כלפי מטה t היא סוככה בכפות הידים משני עברי עיניה לבלי ישיגנה- מדי דברה- מבט עיניו של הסטודנט• רוב גופה היה חבוי בין השיחים- והיא לא היתד, מצפה באותו רגע לשום דבר- היא לא חכתה גם לדבר־מענה. רק ערפד, היה גלוי - העורף הדק והענוג- אשר עתה- בהיותו נתון לבדו כנגד עיניו של גבר- היה נראה כאילו נטה בכוונה... ופתאום דבקו שפתים אל העורף הזה. חום הנשיקה נצמד בראשונה לבשר־ המשקע הרך- אשר בקצה הראש- ומשם עלה במעלה העורף וירד על־פני הכתפים. סונקה לא השמיעה גם את קול הצעקה הראשון- כי הגיענה לחש הנשיקה- אותו הלחש אשר חרדה אליו פעם בלילה. וכמו אז ירד האד על נפשה והיא לא ידעה אם הלחש בא מרחוק או מקרוב; היא רק בלעה אותו אל קרבה ולא חכתה כי יגיע הלחש הזה אל קצו. והאיש אשר גחן עליה לא הסב אליו את פני הגערה ושפתיו לא חדלו מינוק את העורף הדק- כאילו ידע כי כח הנערה לא יעמוד בה אם תראה אותו פגים אל פנים. רק מדי קחתו אותה אל בין זרועותיו בטא בשפתיו מלה יחידה - כנוי השם של הנערה• "סונקה". ואז- כאשר שמעה את שמה- התנערה הנערה לרגע ואד הדמיון ירד מעליה בבת״אחת? היא ידעה פתאום ברור- כי היא נתונה בין זרועות גבר ומערומי בשרה הולכים ומתגלים- כאילו אש- אשר רק עונג אתה- אוכלת את שמלתה במהירות נפלאה. היא פקחה את עיניה ולא נסתר, להמלט; היא בעצמה היתד, עכשיו זאת הנושמת בכח רב- ולא חפצה לקום ולברוח. היא שכבה גם אחרי כך בעינים פקוחות- כשפניה גלויים במנוחה כלפי הסטודנט. רק מדי ארוך ביניהם הדממה והסטו¬ דנט, אכול החרטה- נסה להקל על עצמו והוציא דבור של נוחם ״סוניצ׳קה״-רק אז, לצלצול השם הזה׳ התנערה סונקה ממקומה ובשפתים- אשר יבשו בבת אחת- המליטה כנגד הסטודנט תוכחה עזה- דברים ברורים שכמוהם לא השמיעה עדיין באזני איש: הם מאחרים לשוב ממקום הטיול- ואיש העגלה- אשר הוגד לו כי בת־אדונים תלך אתו העירה- כבר בא ושאל פעם ושתים. ולסוף שבה סוניה לבובנה וטוב לבה נשקף מעל פניה; היא נפרדת בחבה מאת אנשי הבית ומעניקה נשיקת שפתים לדודה דבורה- אגב עינים עצומות היא נפרדת לאחרונה בנשיקה קצרה מאת חתנה- והעגלה הולכת לדרכה. אחרי־כן משותפים עדיין אנשי הבית בעמידה שלאחרי פרידה- וכשהם נשמטיבם אחד־אחד נשארים בחוץ הסטודנט עם סונקה. הבחור- אשר מבט עינו עטה דמעה קלה- מדי עלות האבק אחרי העגלד־ז המתרחקת - כבר סב ללכת וצעד אחת ושתים- אך סונקה- אשר ברגע הלויה הרחיקה ללכת אחרי העגלה- עומדת עדיין במקומה מבלי לנוע- ואף הבחור שיינפלד רואה לעצמו חובה לקיים תוספת אחרונה זו של פרידה• הוא יושב על זיז הבית- מביט נכחו ואישוני עיניו הולכים ומטהרים. הוא בן יהודים מאוקרייגה ונפשו- כנפש אבותיו- דבקה רק אל הדברים אשר יקרבו אליו עד מאוד. הוא אוהב את העלמה- אשר זה אך נסעה בעגלה- ועתה יישירו עיניו להביט אל העורף הדק של הילדה- הנצבת עדיין במעלה הרחוב. אין הוא רואה את החיים לפי צרופם- וכל יום יכול להיות בשבילו יום הבחירה. אמש- בהלחץ סוניה לבובנה אל לבו- המה בקרבו דמיון פלאים- עתה הוא מביט אל עורף הילדה - העורף הדק של בת שבע־עשרה- אשר מדי יכוסה פעם ושתים בנשיקות-ושח תחת סבל העגבים. רגע יאריך הדמיון ורפה- כי סונקה- מדי פנותה ללכת- תפנה אל הסטודנט את פניה- והפנים שחרחרים ורזים והם מעלים בדמיון זכרון פרי ירקות אשר הצהיב בטרם בשל. ואולם הבחור שיינפלד- אשר שארית דמיונו עוד תוססת בקרבו- אינו יכול־1 לבלי לנסות דברים אל הילדה: "שבי על־ידי- סונקה". היא נשמעת לו- והם מאחרים לשבת עד אשר עם פנות היום תופיע בגנה אשר מנגד הדמות הגבוהה של בן הגלח. אגב קורת־רוח מסותרת מבחין הסטודנט בעינים הפקוחות לרוחה אשר תבטנה מבלי חדול אל מקום שבתם- והוא שואל את סונקה: ״הלז- שם בגנה - מביט אליך? ..״ ״זהו בן־הגלח״- - עונה סונקה מבלי ענות על השאלה. ותוך כדי זה מרגיש כבר הבחור שיינפלד צורך להגיד דבר נאה: "א- זה כבר ידוע, כל בן גלח חורש אהבים על בת היהודים אשר בכפר"... סוגקה מתאדמת ומצטחקת - באותה בת־צחוק סתומה של מבוכה העולה לפעמים על־פני בת שבע־עשרה ומגלה בבת אחת את כל אשר ניתן להגלות בנפש נערה רכה. ובת־צחוק זאת גורמת לסטודנט שיגיד: "נלך בכל יום יחד אל החוף-אני אלמד שם ואת תקראי בספר- מסכימה- סונקה ד׳ ולבה של סונקה מתחיל דופק מרגש עז של בושה - דומה לה- כי בת דודה ספרה לסטודנט את עצת הדברים אשר היא- סונקה- נתנה אמש בלילה לסוניה לבובנה. אך כחד, דל מפתוח