Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 30 (ל)

אזניה לשמוע. עכשיו כל חושיה מאזינים - לחש הסתרים הבא מן החדר הסמוך מרים אותה כרגע ממקומה. והיא יושבת במטה כשחצי גופה נטוי לעבר הדלת של החדר הסמוך. שפתיה פתוחות והיא כבולעת דבר־מה בלי חשך. היא בולעת את לחש הנשיקות - אותו לחש היניקה של שפתים היונקות שפתים׳ אשר הוא לבדו. מבלי עונג הנשיקה. ידהים אוזן נאהבים כקול ללא פתרון. כקול מעמקים סתום אשר למען למו, אותו ישליכו הנאהבים מדי פעם את רגשותיהם לתוך באר העגבים. וסונקה שומעת מבלי לדעת ברור מאין הלחשים: הם מרחפים מפנים ומאחור. הם משיבים את הכתונת אשר על בשרה. דמותה לא דמותה - נשימתה עולה בלהב- כאילו יעשה בד־־ז. בסונקה. דבר מה אשר יבראו ממנו הלחשים האלה- וכרגע - והיא עוצרת את נשימתה. כאילו היא מצפה ומוכנה לדבר מה. ופתאום יעבור רעד בגופה - היא שומעת קול קורא לא רחוק ממנה: "איפה סוניה?" וכרנע והקול קורא ביותר עוז: ״סוניצ׳קה. איפה את. בואי נא הנה!״ צעדיה של סוניה לבובנה הולכים ומתקרבים מעבר הדלת של החדר הסמוך. וכל ערבוב רגשותיה של סונקה מתלכדיכם לרגש אחד של תמהון - מדי שמעה את קולה של סוניה לבובנה: ״וכי אינך ישנה. דבורה? ...״ הדודה דבורה עונה דברים לא מפורשים. אך קולה עונה מלא רוגז: ״לכי לישון... כמה זמן התנודדת היום על העגלה - אין להרדם כשמי שהוא ער בבית". ״כן דברת. אני עיפה. חפצתי לראות אם הוא ישן״ - אומרת סוניה לבובנה ועולה על המשכב. וקולה עדיין שקט.- אך סונקה מדי הלחצה מחדש אל בת דודתה מעבירה את ידה על מדרון הצואר של סוניה לבובנה - וחלקת הבשר. החשופה עכשיו במקום הזה. היא כה חמה וכה עולה ויורדת. עד שידה של הנערה נרתעת בלי משים לאחור. וסונקה הנבוכה שבעתים. הרואה ברגע זה בבת דודה דבר־מה אשר עיניה ראו יום־יום אצל בחורות הכפר - היא נלחצת שוב אל השוכבת על־ידה ולוחשת על אוזן: "סוניצ׳קה. וכי אינך יודעת. שהולכים כאן אל החוף? בין השיחים כל־כך טוב לשבת״ - והיא צמודה בכל גופה אל בת דודה. כמצפה למענה... אך סוניה לבובנה פושטת חרש את שמלת הלילה הדקד־־ז. ושבה לשכוב מבלי ענות דברים. וסונקה פורשת אל הקיר וסותמת את פיה בכף ידה- למען לא יפרוץ בכיה בקול. היא מלאה כולה בושה וחרטה וחדה לנפשה חידה כבדה: איך תרים בבוקר את עיניה כנגד בת דודה ז ולבוקר פניה של סוניה לבובנה שקטים וחוורים. מיד אחרי הארוחה היא יוצאת לטייל עם חתנה- וכשהיא נשאלת למקום ההליכה המוקדמת היא עונה: "אני אראה לו את מקום החוף-הוא יכול ללכת שמה בכל יום• לו יש עבודה. ואני אשוב היום הביתה•" ״לצאת עכשיו? אולי נדחה את ההליכה בכפר למחר?״ הם אינם יכולים לצאת. ביום־יחוד ראשון זה... והנה ירד הערב. ולארוחת הלילה. הנתנת במסבת כל בני המשפחה הכפרית. יתנו אלה השנים פעם בפעם קול שבח: ״זהו כל־כך טוב! מאכל־עדנים. לא כן סוניצ׳קה ד׳... סונקה יודעת כי אלה הם דברים ממנהג הבריות. אבל היא מרגישה כי מן הדברים יוצא סוד ומצטרף בין השנים האלה. החידה אשר בלבה הולכת וגדולה מרגע לרגע. דבר־מה צפון גם באויר הבית ויש כעין כוונה בכל דבור היוצא עכשיו מפי איש. הנה תמה הארוחה והדודה דבורה מזדרזת לשאול: ״אני חושבת כי מותר להציע משכב 1 גם לך סוניה - את תשכבי יחד עם סונקה״... סונקה אינה מביטה בפני הדוברת׳ דומה לה כי הדודה דבורה חרשה כל היום את מזמת הדברים האלה• - אחרי כן בא מענה מאת סוניה לבובנה. המביטה תוך כדי זה על חתנה: "כן׳ אפשר להציע. נקדים ללכת לישון"... וסונקה קמה מאצל השולחן ובעור בשרה עוברים חדודי־ חום. היא מסתובבת עוד זמן מה בחדר הנמוך. המואר באור דל של מנורת כפר ומלא חום לילה אשר לא יזוע - ולאט־ לאט ימלא ראשה אד והיא מביטה בבת־דודה בעינים רואות ולא רואות. סוניה לבובנה קמה חליפות ממקומה ושמה פעם בפעם את ז!ותי ידיה מסביב לערפה׳ הקף ולחוץ אל העורף הלבן והמלא אשר יערוג למשכב לילה - ואף סונקה תשב ותקום חליפות ותקיף בידיה את ערפה הדק. וכשהיא פושטת את בגדיה באפלה ליד המטה׳ אז תעמוד זמן־מה ליד סוניה ואף כתנתה תלויה עליה בלי נוע. בלי להשמיע כל אושר.... ואטומת חושים היא נלחצת אחרי־כך במטה אל בת דודה.- זו השוכבת פרקדן וידיה מעל לראשה. שעה ארוכה עוברת כך. וסונקה ערה ולא ערה! כרבות דממת הלילה - כן ילך ויהום בקרבה דבר־מה אשר אין לו קול. חושיה המעוטפים ישוקו לקראת צפיה נעלמה. שפתיה יבשות והיא מרטיבה מדי פעם בלשונה את שפתיה הדקות. והיא׳ בת הכפר הנאלמה׳ אשר ימי למודיה בעיירה היו לה כימי שבי לחית־שדה. אשר שבה ונמלטה אחרי־כן מבין האנשים - היא יודעת בפעבש הראשונה בחייה נדודי לילה! היא מבחינה בפעם הראשונה בחייה בחידת הדברים אשר מבחוץ - כי הכל מסביב לה מוזר עכשיו וחסר מנוחה. הנה ישמע מרגע לרגע קול חריקת המטה אשר תשכב בה הדודה דבורה! מחדר הסטודנט׳ אשר דלתו לא סגורה. ישמע קול לחש׳ לחש מוזר׳ ההולך למרחוק. אשר כמוהו שמעה כבר סונקה פעם ושתים מדי שבתה בחוץ לפנות ערב: "סוניצ׳קה-" ואחרי הלחש - דממת רגע גדולה. לבה דופק כל־כך עד שידיה תרפינה מחבוק את סוניה לבובנה-וזו מחליקה בחשאי מעל המשכב וצועדת חרש לעבר הדלת של החדר הסמוך. סוגקה מתנערת מתמהון וצונחת מיד לתוך משקע המטה. ידה. הפרושה לאורך הכר׳ מתפשר! כה וכה. כמצפה לנגוע בראשה של סוניה לבובנה... שעה ארוכה עוברת בטרם תנסה סונקה להוציא כמעט את ראשה מתוך מחבוא הכר ובטרם תפקחנה