Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 29 (כט)

"הגידי את האמת-היית שם לבדך בלי התכשיט של הגלחו" אנשי הבית מנוחתם שלמה מדי שמעם מוסר כלימה זה ז רק אביה של סונקה חש ברגע זה צורך להטיף לבתו כעין דבור רך- והוא אומר אל הנערה: ״מוטב היה להיות בבית - סוניה מסרה על־ידי הערל- כי תבוא מחר עם החתן•" סונקה יוצאת ויושבת על זיז הבית• מעיניה נוטפות דמעות גדולות- אך פניה אינם נעוי בכי ועיניה פקוחות... בעוד זמן היא מבחינה בדמותו של בן הגלה- העומד בגנה אשר מנגד- והוא מצטחקת כנגדו בעיניה הרטובות מדמע; היא מתעודדת לקום ולגשת אליו- אך מיד היא שבה לשבת ורק שולחת דברים- בלחש חודר ההולך למרחוק: "מחר אצלנו אורחים. בת דודי עם סטודנט מקיוב". אבל מיד היא נחפזת להכנס הביתה- ותובעת תוספת לבנים וחפצים בשביל לקשט את החדר המנוקד. מבעוד יום- ופעם בפעם היא פונה בדברים אל הדודה דבורה אגב תוספת השמשלסוניהלבובגה: "תראי- סוניה תגיד שכך יפה..." הכל טוב ויפה עכשיו בעיני סונקה- היא עושה בבית ומצפה ליום המחרת-מאהבתה את סוניה לבובנה. ובלילה- כשהיא מתירה את שמלותיה ומביטה דרך מבוא הכתונת אל גופה הדק- היא נשמעת להרגד־1־ נערות זה שלפני שינה מתוך עצב מתוק והיא עולה אחרי כן על משכבה כשפניה שקטים ואטומים. ולמחרת היא נצבת בפנים כאלה נגד האורחים הבאים- וידה נלחצת ולא לוחצת מדי התודעה אל הסטודנט! באותו מעמד של פגישה היא שומעת באמור סוניה לבובנה אל חתנה: ״זוהי בת דודי - הכפרית" וסונקה כאילו שומעת להוראת־דברים זו של סוניה לבובנה- והיא נמנעת מפתוח פה , היא מרחיקה קצת את שבתה ממקום שבת האורחים- וראשה עטוף במטפחת־צבעונין- אשר קשורה יורד מצד העורף... הסטודנט מסתכל בה לפרקים ומאמץ את כהו למען הגיד לה דבר־מה; הוא מבולבל מעט מהמולת החג אשר בנפשו ואינו יכול לכלכל בתשומת־לב גם נערה כפרית- ס ונקה אף מביטה בו רק לסירוגין , כובד של חידה יורד עליה- מדי תשהה רגע נוסף את עיניה על פני הסטודנט- עיפור־ג תוקפת אותה והיא רוצה אז לשכב במטה ולכבוש את פניה בכר. לפעמים כשהיא נכנסת מחדש אל החדר ובנוכחותה תפוג שארית שיחה של יחוד ובין הראשים הדבקים מתהוה לאט רהוק־מקום- אז יש אשר חלחלה תעוה את פניה של סונקה מדי ראותה את פני הסטודנט הרכים- החורים ממבוכת אהבים. היא שולחת מדי פעם מבט מהיר בסדר הכפתורים של החולצה אשר על סוניה לבובנה - ולבה של סונקה הולם בקרבה... עיניה שבעו לראות עגבים בכפר - אבל נשימתה תקצר הפעם מראות את משא העגבים הרובץ על השנים האלה. הם לא יתבוששו בפניה. - ובארוך היום וסונקה מביאה להם החדרה את התה אשר ישתה לפנות ערב-אז תלכד סונקה-מדי הציגה את הכוסות- בין השנים אשר יקריבו שפתים אל שפתים מעל לערפה, היא תלחץ מתמהון נפשה רק הודות לאב הזקן הנכנס ברגע זה אל חדר האורחיס-אבל מיד היא שבה וסופגתחידה- מדי תת השנים מענה לדברי הזקן- אשר יגיד להם כי יצאו מעט לטייל. כני בחול המועד נסע אביה של סונקה העירה להביא סחורה. ובשובו מסר לבתו הגערה דרישת־שלום מאת סוניה לבובנה ואף הגיד לה תוספת מודעה- כי סוניה לבובנה אולי תבוא להתארח אצלם ימים אחדים , אך אנשי הבית נשאלו באותו היום עצה - איך להשכין בבית את הסטודנט- זה חתנה של סוניהלבובנה- אשר אמר לבוא הנה בימי הקיץ. כלם חוו דעה, הדודה דבורה החליטה במעמד ראשון זה- כי אפשר לנקות וליחד חדר שלם- - רק הזקן שאל את בנו בפנים זעומים: "מה אמר ליב?" "כן-הדוד אמר: יבוא. אמר: החתן של סוניהאולייבוא"... ואחרי כך עברו ימים רבים- והיה דומה כאילו הלך הדבר הלוך והשכח. מדי פעם בשוב אביה מן העיירה היתד. סונקה שואלת בקול רפה: ״מה שלום סוניה?״ - והתשובה היתד, תמיד רפויה: "לא כלום"... בכפר היה נשא כבר בשעות הצהרים אבק הדרכים של תחלת קיץ- העצים כבר עמדו במלוא עלים- ובן הגלח- העלם הגבוה והדק- היה נראה כשולח רמזים מתוך מחבוא העצים - מדי עמדו לפנות ערב בגינת הבית אשר ממול בית היהודים- והוא נשען על גזע עץ ועיניו ההורות מישירות להביט מבלי חדול. הוא היה מסתכל בלי הפוגות כלפי זיז הבית אשר מנגד- במקום שסונקה ישבה לרוח הערב וידיה חבוקות על ברכיה• שעה ארוכה היתה עוברת בטרם תרים סונקה את עיניה, העלם- העומד מבלי תת קול ועיניו קמות- היה דומה לאחד האלמים ההוגים אהבים דוממים- רק לפעמים באין איש על־יד הנערה- היה הלז מכוון כוון רב את שפתיו והיה מוציא מפיו מלה יחידה- שנאמרה בלחש חודר והולך למרחוק: "סונקה-" מעל זיז הבית אשר מנגד לא היה בא קול מענה- והנער היה נותן פוגה לשפתיו והיה שב ושולח את מבט עיניו. הוא לא היה סר ממקומו לפני בוא החשכה - ומבני הבית ראוהו רבים והניעו עליו ראש , רק הדודה דבורה היתד, מביאה את הענין לידי שיחה - בשעת ערב כזאת היתה מציצה מזמן לזמן מתוך הבית והיתד, שולחת לסונקה תוכחה חטופה: "שבי נא- שבי כך"... כעין הדודים של חום היו עוברים בערפה של סונקה- והיא היתה שומעת ומחרישה... רק פעם אחת שפכה את לבה בבכי- הדבר היה כבר לאחרי חג השבועות- עת חדלו גשמי הסופד־! הקצרים. ההולכים ונשנים בכל יום אביב- ובעין כבר עמד החום הקבוע- זה הבא עם הבכורים הראשונים שבגינות הירק. במדרון אשר על חוף הנהר כבר התלכדו השיחים לסתר מחבואים אחד- וסונקה אשר תאות נפשה היה יחוד זה שבין השיחים- אחרה פעם לשבת שם עם ספרה- ובשובה הביתה קבלה מאחד מבני הבית את תוכחתה: ״הולכת בבוקר ושבה בערב - דומה לה שהיא סוניצ׳קד־ז בת הדוד"... רמז התוכחה הקל- שיצא בלי כונה- מציף כהרף עין את מלוא לבה של סוגקה- והיא שומעת ולא שומעת בצעוק כנגדה הדודה דבורה: