Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 27 (×›×–)

חטובות למלוא ארכן ופרושות עד בלי די... סוניה לבובנד. לא תשבע מהביט בזרועות הידים האלה. ואגב הבטה זו משתפכת בפניה חמימות קלה. היורדת על צוארה ועל חזה העולה ויורד מתחת לכתנתה. "סונקה׳ - משתיקה סוניד. לבובנה את עצמה׳ - פה ימצאו כבר כאלה אשר יחזרו אחריך"... סונקה אינה עולה בקפיצה על המשכב המשותף... אבל קולה מדבר וצוחק כאחד: "את לא תאמיני׳ גם בכפר חזרו אחרי. בנו של הגלה היה קורא אותי לטייל אתו על החוף". ״דומה לי שאני מכירה אותו״ - אומרת סוניה לבובנה. דומה הדבר כי היא רוצה להמתיק שיחת־לילה הרגילה בפי שתי גערות מדי דבקן אשה אל רעותה על המשכב המשותף. אבל פני סונקה׳ השוכבת פרקדן וזרועותיה חבויות מתחת לשמיכה. נראים כה שחומים מרזון ונסוכים אלם מוזר. זה העולה על פני אנשי כפר הממהרים להרדם את שנתם - עד שסוניה לבובנה שבה לאט אל מנוחתה׳ והיא גומרת לבדה את הרהורי היצוע הקלים. ולמחרת׳ אגב הכנות הנסיעה׳ היא נעזרת בסונקה רק לשם עזר של שמוש׳ וברגע הפרידה. מדי צאתה לדרך. היא נושקת במלוא אומץ את סוגקה הקטנה - זו שנאלמה כולה בין זרועותיה של סוניה לבובנה ואשר עיניה תמלאנה דמעות בצעוק אליה סוניה לבובנה מעל העגלה: "אל תשכחי לצרף דרישות שלום!״ - וכתום הפרידה סרה סונקה אל חדרה. זה שנפל עכשיו כולו בחלקה׳ סוגרת אחריה את הדלת ותומכת את ראשה ליד השולחן: היא חפצה להיות לבדה... שבועות, עוברים וסונקה נעשית רגילה בבית׳ ואף־על־פי־ כן לא יקרה הדבר׳ כי תושיט יד לקחת מכתב המגיע מאת סוניה לבובנה, כל מכתב נקרא כרגיל ליד השולחן׳ וראש המשפחה׳ הקורא אותו אגב הערות של הדודים׳ נוהג לסיים בהמולת הלצה את דרישת השלום האחרונה: "שלום לסונקה הקטנה-תכתוב נא מלים אחדות״... וברבות הימים קרה פעם הדבר׳ כי במכתב אחד׳ אחרי עצם הסיום׳ נמצא עוד כתוב לאמר: "דרישת שלום גם ממני להורי סוניה לבובנה הנכבדים ולסוניה הקטנה. ממני בורים שיינפלד סט. לרפואה". גליון המכתב נשאר רגע תלוי בין אצבעותיו של בעל־הבית׳ אשר הביט אל אשתו בעיני מזמה - וסונקה הושיטה יד ולקחה לעצמה את המכתב. היא יכלה רק להעיף עין בשתי שורות הכתב הכתובות אותיות גדולות ופזורות׳ דומות לאותיות הכתב של נער והמכתב שב ועבר לידים אחרות. אך בבוא מכתב חדש ומשנהו׳ וכשוב הסיום להיות כמקדם רק דרישת שלום מאת סוניה לבובנה בשביל סונקה הקטנה-אז התחילה סונקה מנסה לקחת לידיה את גוף המכתב ולעיין בו עד סוף כל סופו 1 עד כי פעם באחד המכתבים היתה היא׳ סונקה׳ המגלה את הצרוף המתעלם בפנת האגרת. צד אל צד ליד פסוק ההתחלה "אבא ואמא יקרים"-היה רשום באותיות מהופכות: "שלום^וכל טוב! בורים שיינפלד". סונקה הקריאה את הדברים האלה׳ וקולה נשמע כבא ממרחקים׳ כאילו חרה לה דבר מה׳ אבל אזנה קלטה בלי משים את צלילי החייס״אשך עלו בערב_רב*מתוך אב?־־1 מיד הו>א מפנה את עצמו כלפי בתו ואומר בקו?־* מתלוצץ שנשמעת בו גם דאגה: ״ז»תבל את טוענת טענה בדבר נסיעה לקיוב - משמע שאת חוזרת מדעתך"•" ״לאו! לאו! פפה׳ פפצ׳קא!-משתערת סוניה לבובנה כלפי אביה וחובקה את שכמו - אני אסע׳ אסע בודאי׳ עוד יותר טוב - סונקה תהיה פה עד שאבוא לחג הפסח." ואמנם כן היה: סוניה לבובנה נסעה לקיוב- אבל ימיבש מספר?־־1פגי נסיעתה באה סונקה הקטנה מן הכפר׳ כשהיא רכובה על גבי עגלת אכרים טעונה וצרור חפציה הדל כרוך במטפחת צבעונין מבהיקה. זמן בואה חל בשעת הבוקר׳ הדוד כבר היה בחנות ובעלת הבית עדיין לא יצאה מחדר משכבה׳ וככה יצא הדבר׳ כי סוניה לבובנה קדמה לבדה את פני הבאה וזרזה אותה׳ מדי עברן דרך חדרי הבית: "בואי הלאה׳ הניחי את הצרור אצלי בחדר".-ואותו יחוד ראשון היה גורם לדבר׳ כי סוניה לבובנה החליפה הפעם דברים עם קרובתה כמו עבט נערה בת־גילה׳ ואף הגידה?־1ה אז בלשון חברור־ז: "כמה נשתנית׳ כמה נשתנו עיניך!" דבור זה יצא באופן בלתי צפוי׳ והנערות היו ברגע זה בחדר המשכב של בת המשפחה׳ שבו קבעה סוניה לבובנה על דעת עצמה גם את מקום משכבה של האורחת« על השולחן הקטן עמד ראי כבד־זכוכית - זה שאבי המשפחה הביאו פעם במתנה לבתו׳ בשובו מוורשא הרוכלרת. וא?־־1 הראי רב האור הזה נגשה סונקה הקטנה וצפרתה רגע ארוך בקלסתר פניה. ומדי ארוך הבטה זו התקרבה סוניה לבובנה בלי משים אל־1 קרובתה העומדת נאלמה ונטויר־ו־צואר׳ והניעה אחת ושתים את צמת השערות היורדת על־פני העורף הצר והשחרחר. "גם שערותיך נשתנו. צמתך מלאה." סוגקה טרם תען דבר ופניה נטויים עדיין כלפי הראי. ופתאם היא מפנה את עצמה ובפניה הכחושים משתפכת אדמומית מוזרה - אותו אודם הבושה הנראה כלוט תעלומות על פני אגשים אשר עורם שחור וקודר: ״אני מכוערת!״ ״את עלמה ממש׳ סונקה!״ ״אל תגידי כזאת-לא צריך׳!,- אומרת סונקה בקול זועף כמעט צרוד. - סוגיה לבובנה תוהה על דבריה של הקטנה׳ אבל היא נמנעת מדרוש ממנה פירושים׳ כיון שהיא יודעת את טבעה של בת־אדם קטנה זו - לבלי לדבר דברים מלאיבם׳ שיש בהם כדי תחלת שיחה. אבל גם אחרי כן עוד לבה של סוניה לבובנה ער בקרבה! דומה הדבר כי איש חדש בא לשבת בבית-לא אותה הילדה אשר מאז ומקדם׳ הקרובה הקטנה מן הכפר. ועיני סוגיה לבובנה צופות בזו כל היום: פעם תשגיח בה ברחמים׳ מדי שבת סוגקה כפופת גב׳ ופעם׳ מדי לכתה מחדר לחדר׳ תגלה דמותה של סונקה כה ישרה ודקה׳ כדמות נערה בת שבע עשרה נמהרת וגמלת נפש. וגם בלילה׳ מדי פשוט שתי הנערות את שמלותיהן לפני שינה׳ תגלה סונקה הקטנה׳ בהיות רק כתנתה לעורה׳ זרועות דקות ושחומות׳ אשר מדי הרים אותן הנערה לכבוש את שערותיה הפזורות-ונראו