Rimmōn · 1921-01-01 · 1 (1921) · p. Seite 3 (×’)

ד^מ^סהבגיס^מחה if ישח*דממ?רים3ית י .;גי ' ■ .־ \־ ^<;IV. .4L.'.:? za: יציאת מצרים. מתוך הגדה של פסח מן המאה הי״ד שנמוזי»::ם הבריטי (מספר 14761 .Add). המצייר יכול לעורר כעין רושם של עומק על־ידי חוק הפרספקטיבה. הצייר של הריניסאנס׳ למשל׳ היה מתאמץ לקבוע בדיוק התקצרותם של הדברים לפי התרחקותם מן העין. כמו¬ כן חקר אחרי השתנותם של הצבעים על־ידי ריחוק. וכך סבור היה שעל־ידי הפרספקטיבה של קוים ואויר יעלה בידו לתאר את המציאות כמו שהיא. בשנות הששים למאה שעברה שכללו האימפרסיוניסטים את מלאכת״התיאור על״ידי התעמקות בחקירת טיב הצבעים. מפרידים היו את הצבעים ליסודותיהם. את הירוק למשל חלקו לכתום וכחול וכד. לציור השתמשו רק בצבעים היסודיים כדי שהתהוות הגוון תבוא מאליה בעינו של המסתכל׳ והלה צריך שיסייע לפעולה זו על־ידי מצמוץ־עינים והתרחקות מסוימה מן הציור. הציור נעשה מדע׳ תורת־הצבעים הלכה למעשה׳ שלקחה את לב האמנים שבי׳ אבל שכרה באמצעי אחיזת־עינים יצא בהפסד אמצעי־בטוי. עד מהרה הרגישו בדבר׳ שציור של דזיוטו Giotto)) שלא ידע כלום על־דבר פרספקטיבה ועל אחת כמה וכמה שלא ידע מה זאת ציור תחת כפת השמים ((piein air דוקא ציור כזה נכנם אל הלב לפני ולפנים בלי שום מחיצה המדידות׳ על־גבי דף הספר׳ על שטח הכתב? הרי זה מן הנמנעות. עמוד של ספר נאה צריך שיהא כולו שטוח׳ מקושט כיריעה׳ בלי אחיזת־עינים של חלל לעומק. מי שראה את התנ״ך המצוייר של יוסף אבן־היים יסכים לדעתו. ושאלה זו בוקעת ועולה כפעם בפעם: אם ראוי לה לאמנות־ הציור׳ שהיא מלאכת השטח הצבוע׳ להשתדל לתאר את החלל בעל שלש המדידות או שעליה להצטמצם בתחומיה ולהמנע מרשמי עומק? הצייר של ימי הבינים השתמט מהפעלות כאלה. את תיאוריו בנה לא לעומק אלא לרוחב. קבוץ של בני־אדם היה מתאר כתהלוכה העוברת לעין־הרואה בסך מימין לשמאל או משמאל לימין. מעולם לא העיז לאחוז את העינים כמנהג הקינימטוגרף בימינו שהוא מראה דבר הולך ומתקרב לצד המסתכל במהירות יתרה(עגלת־קיטור׳ למשל). אבל אףבקינימטוגרףסוף־םוף עגלת־ הקיטור׳ העפה כבזק לצד המסתכל והולכת וגדלה ומטילה אימה׳ ברגע האחרון כשחשבה לקפוץ מתוך הבד היא מימינה או משמאילה והעגלות שאחריה עוברות לפנינו מן הצד בתנועה מרגיעה.