Jüdische Monatshefte · 1917-01-01 · 7 (1917) · p. [Seite]

Taltnudiachtt. 223 II. כסה שניגע לתסיהת אדמו״ר על עירובין דף י״ב ע״ב בתוספות ד״ה ואת אכסניא דסאי שניתנים טעם שאסור להאכיל לאכסניא סבל ספני שאסוד בהנאה וססאנים בתירוצם של התוספות ברכות דף ם״ב ע״ב ד״ה וסאכילין המוצא מרבת הירושלמי מפני שהוא פורע חובו כממונו של כהן. הנה הצל״ח בברכות דף ט״ב מקשה איפכא דלמה חרשו הטעם משום רפורע חובי מממונו של כהן שאינו שייך בכהן נופא ונם לא שייך אם הישראל משלם להכהן דמי התרומה ולמה לא אמרו הטעם משום איסור הנאת בילוי ותירץ שם שאמת p משום טבל הטבול למעשר עני שאינו נכלל ככלל איסור הנאה של בילוי לפיכך חדשו הטעם'ששייך גם במשר עני היוצא מדבריו הוא שהיטב נתנו התוספות הטעם מפני שטבל אסור בהנאה - ר״ל כהנאה של בילוי — שהיא איסור נסור ולפי מה שהעלה המשנה לפלך בב״ב מתרימות הנאת כילד בטבל אסור מן התורה והטעם הזה הוא יותר מוחלט מהטעם שנתנו התוספות בברכות שאינו אלא משום הפסד כהן. אבל לשונו של הצל״ח הוא תמוה שכתב שם בסוף דבריו ולכן חדשו התוספות משום שפורע חוב סממון של כהן הלא התוססות לא חדשו הטעם הזה אלא הוציאו אותו מרבת הירושלמי כמו שמביא אדמו״ר בקושיתו. והנה ראיתי בספר שנות אליהו על סרר זרעים להנאון ר״א סווילס)/ בפירוש הארוך שלו למ״א ם״נ ודמאי שכתב שם בתוך דבריו וז״ל ומאי ראיתא בירושלמי דאכסגיא סיירי בנכרי אתא לאשמעינן דאע״ג דאסור לפרוע חוב מדמאי אבל לנכרי שפיר דמי שאינו חייב ליתנו לנכרי אלא משום דרכי שלום לכך לא נזרו אבל בוודאי אינו רשאי דאסור להנות תוססות עירובין ע״ש עכ״ל. נראה מדבריו רבנכרי לא שייך הטעם שפורע חובו מממונו של כהן סשום דהנתינה לנכת לא הוי חוב אלא משום דרכי שלום ולפי זה ניכל לומר רמסני זה מיאנו התוספות כעירובין בתירוץ של הירושלמי שהביאו נם התוססות בברכות משום רכסו רלא שייך בנכרי הטעם דסירע חוב מדמאי כמו כן לא שייך בו הטעם דפורע חוב מטבל ועל כן אמרו הטעם רשייך בכולהו דהיינו איסור הנאה של כילוי. י-ק׳ פסח סראנקל רב דקלויז פה ק״ק האלבערשטארט.