Haḳedem · 1909-03-01 · 1/2 (März-Juni 1909) · p. [Seite]

ספרות התלמוד והמדרש עיר פסוקי התורה 31 וכול*, לקו כלב ועורב \ וחם וטי, וחם הוא אבי נגען כשי»« מן החיבה. חדע בכיר סליו. מז) ופערים ילר את לווים ואת ענסים ואת להבים ואח נפתחים ואח סחרסים ואח כסלחים אשר שאו משם פלשתים ואת כסתרים. למח עשה בעל המפסיק כאן ב׳ פסוקים ולא כלל אותם בפסוק אהד. שמא תאמו שיארך הפסוק הלא נמצא כאסתר ה׳ ייא כל עברי המלך וגו׳ שהוא פסוק של םיכ תיבות (דז העיוני ריש מתיבתא דילן מוהר־א שווארץ). והחשוכה בזח שכיון בעל המפסיק שאין הכתוב הזח מונה וועלך אלא כמו שאסרו בביר פליב והוא כרשיי עהיח שהיו פחרוסים וכסלוחים מחליפין משכב נשותיהם אלו לאלו ותנאו מהם פלשתים, ובביר שם אמרו מה שא מהן פלשתים גבווים כפתורים ננסים. והאח גם אני שיש לשאול כסו כן למה נחלקו ילידי כנען ואת היבוסי וגו׳ ואת החוי וגו׳ ואת האתרי וגו׳ לשלשה פסוקים ולא נכללו בסטק אחד. וכן בבני יקטן שנחלקו לארבעה פסוקים. וכמו כן יש לשאול לחיסך בבני כוש שאסר באותו פסיק ובני רעמה שבא ודדן ואינו פסוק לעצמו כסו ובני גמר וגו׳ וביי יק וגוי. אמנם לא נתלה דבר זח במקרה אלא נודה שנעלמו הדברים מאתנו ואולי חוקרי קדמוניות יעמדו על הדבר. לו לד¬ יו) דחן לו מעשר מכל. לשק רש*י דחן לו אברהם מעשר סכל אשר לו לפי שהיה כהן. כלו׳ שזה על אמרו והוא כהן לאל עליק. אבל מה שמפליא את הקורא היא הפסקת הפסוקים ברוך אברהם וגו׳ וברוך אל עליון וגוי. שיותר היה נראה לחכר בתך אכרם לאל עליון קנח שמים וארץ וברוך אל עליון אשר מגן עריך בירך ולהפסיק דהן לו מעשר סכל, דהיה זח פסוק לעעמו. דש למזגא טעם על מה שלא חברו אלה הברטת לפסוק אחד עפ׳י מה שמעינו בגמרא נדרים (ליב עיב) אסר רכי וכריה משום ר׳ ישמעאל ביקש הקביח להועיא כהוגה משם (דעתט שמלכי ערק הוא שם בן נח) שנאמר והוא כחן לאל עליון. כיון שהקרים ברכת אברהם לברכת המקום הועיאה מאברהם שנאסר ויברכהו וגו*. אמר לו אברהם וכי סקדימין ברכת עבר לברכת קונו(ג־א רט) סיד ניחנה לאברהם ומי. ולא רעו בעלי המפסיקץ להשוות עבד לרבו לחברם בפסוק אחד. אכל חיו יכולין לעשות המאמר דתן לו מעשר סכל פסוק לעעמו. ונראה שלכבודו של אברהם עשו כן. שלא יחשוב החושב שנתן לו המעשר לפי שביט. דב הפסיקו ברכתו מברכת קונו ועשו זח המאמר עם ברכת קונו לפסוק אחד. לומר לך שלא נתן לו המעשר אלא בשביל שהוא כהן לאל עליון ומברך אוחו. יח) אח הקני ואח חקניזי ואח הקדמוני וגו׳. עשרה עממין ומלן חטפץ זח לזה בלשון התורה טי*ו במלח ואח. ואף על פי כן הופסקו בג׳ פסוקים, ומעמו של דבר הוא כי שלשה הראשונים לא נחלו יועאי מערים. ואם נאמר לאברהם לזרעך נתחי אח הארץ הזאת הוא על העתיד. כסו שאמר ואס ירחיב ה׳ אלהיך אח גבולך וגו׳(דברים ייט חי). ואמר בכיר פמיר ר׳ הלט כשק ר׳ אבא בשם ר׳ מחנן כך עלה ברעתו של מקום להנחיל להם לישראל ארץ עשרה עממץ את חקיני ואת הקניזי ואח הקדמוני ולא נתן לחם אלא שבעה וטי. והובאו שם דעות שוטח איזה מריטת