Haḳedem · 1909-03-01 · 1/2 (März-Juni 1909) · p. [Seite]

הפשחה נ}2 מדר הזאת זעגו חושנית את יפי ס^ךנלזיא. זע רופילא^ל שבתאי. כיפי החג חאלח שלחו פגות איש לרעהו ופפילא היו אז יפי שוק בעיר לפטר כל דברי חפץ. פספרים. נ* * רני זעירא שלה את רב ניני לקמת ספור. קפן לאשר, שלא לשם מסתר(הפפוה היה מראי של פשתן פרי ענתות העיר הזאת) פשוק ספרגליא נניח שאן. וישאל אח פי ר׳ יוסי ויורה זח לאפור. אך רני יוחנן התיר. כנראה פהפעם שאפרנו. גם את ספרנליא לפשא ולפתן1). כאשר ראימ לפעלה היתח עכדמת דפשחן נחלה ונכבדה מאד נבכל וכן מסהרה. רב עסקם של בני עפנו היה בפלאכח הפשתן ובסםחרה וכשהוזלו כלי פשתן אעלם וירד לרגלי זר. העסק בה. אשר היה אחד פפקורי פרגסוחיהם היותר נכבד. חיו פחויעים אפילו בשבח על זנרת רבים כזאת’). בארץ ישראל חרט לעסוק גם נזריעתה, אשר היה להם העסק בר. יותר נכבד פבחעשיחה. ויהיו לבעלי שדות זרע רחבות ידים מאד. ער ני בבא בה פארה מנפיחת הפשתן({!רן;א) היו גם כן מתריעים *), ועד כפה חיתח נכנדה הפרנסר. של עסק הפשתן לבבלים. נראה פררשתם על המק*א: לחת לכם אחייח והקיר. (ירמיה כים). אלו דקלים וכלי סשותן4). וכנגד זה אמיו נא־י על המקרא: וחם לריק כחכם, ייא זה הפשתן*). ונשרצו לעיר תקוה נכזבה אמרו: משל למי שהיה לו שדה של פשתן. נכנם לתוכה בערב והיתר. גאה. בא להכגס בנקר ומזנאד. שנעשית גבעולים*). אחד מתנאי המעמד הפוב של בן ארץ ישראל בימיהם היה. ני אין פשתנו לוקה7). ואמרו חכמים: חסעוטיות אסורות ושאינן מעוטרות מותחת (ע*! שיא. מ״ד). מםננון חלשץ נראח ני קשת חית לתם להתיר את תדבר. כאשר באמת מתקשים חסשרשים כתיתר וה ולא התירו א־יא בשביל שמכאו כנר הלכה למעשה, («זח חית מעשת כבית שאך). שכבר נהג העם בעזמו היתר בדבי, וכאשר נראח עמלו לנמל את ההיתר חוח משאת יסודי הכניעות, כ• באמת בכל החלטת האלה הכריעו כרכי החיים — כרכי המסתר והשרנסה את חחלכח, נ• כלל גדול חיה בידם: יחי נחם ולא שימוח נחם. רומח לזה חננו מוכאים נעיז ייא עיב. ני התירו את עוח, שחיתח נם כ| עיר שיש נח עיז. בגלל עפליזת (אכסניה לנוסעים). אשר מחובה לח — היתר דחוק מאד. ולא נתשלא עליו אם נדע, כי בעזת היה אחד פג׳ חירידין חגכברים באיי (ירוש׳ ע*ז שיא), ולשיכך דחקו ונקשו לח היתר (עיין במאמרי: «מחברון לבית נוברין ולעוהי. בגליון «העולם* תרפיו n בהערה 6). ■) ירוש׳ עיז שיא, דליט עיג. *) ביב ב׳יא עיא, תיר מתייעין על שרקמטיא אשילו בשבת. איר יוחנן: כמן כלי ששחן בנבל ויין ושמן באיי. אמר רב יומן* וחוא דזל וקם עשרה בשיתא. הראיש משרש שם במקומו: משום רמנייהו רובא רהיותייחו, וכן שירש הרמב״ם ביח״ח ח׳ תענית ש״ב, חי״ד. ותטיבו לשרש, ואך לחנם נדחק שם רשיי לשרש, כי הוזלו הבגדים חטובים, שאין נחם השפר לעניים, כי באטת הרבה יותר משסידים חעגיים נחתדלרל מקיר חשרנסח הראשי של מקוטם, סאשר חטה משסידים בעלות המחיר על בגדיהם חשתותים; ומסעם זח חיו מתריעין בשביעית משני שרנסת נוים (ירוש׳ תענית ריש שיג). מן חחברל שעושה דיי: בבבל כלי ששתן ובאי* — יין ושמן נראח, ני תעשי ת חששתן גדלת בבבל מנאיי. *) ידוש׳ תענית שיג דס״ו ע״ד: רב חמא בר עוקבא בשם ד •וסי בן חנינא: טתריעין על שרניא של ששתן. מה טעמא? שמח ושערורח נחיתה בארץ. שרניא כליע אויסוואכסע לאפר, קלקול בכמיהה. 4) תענית ניט ע״ב. *) סשרא בחקותי שיר. •) בטדנ״ר ד. וייר ייח לאפר, הגבעולים נתרוקנו מששתנם ונשארו רק גבעולים. י) סנחד׳ קיא עיו4