Haḳedem · 1909-03-01 · 1/2 (März-Juni 1909) · p. [Seite]

14 י? r א. ש. הרשברג r * r < r »ני דמים1). אלא זאת הנקראת ככתבי הקרש: ששתי הינץ2). גם נזכר אצלם שם פץ אחר של ששתן חוץ לארץ כשם העני: אליקח, אשר עשו 0םנג הכלים קשים3). זריעת חם ש חן. הזסן של זריעת הששחן היה אצלם כנראה באדר4). וסמן היה בירם: אם חיתה העצרת ברורה תצליח זריעת הפשתן8). כראשונה היו בודקין אח האדמה. אם היא סוכשרת לזריעת הששתן על ידי זריעת תלם אחד6). ההתרשלות בזריעת הפשתן ברביעח. נחשכה בעיניהם לרבר האבוד ומשני זה התירו לזרזע אז גם את נירו של האבל7). המקבל שדה מחברו לשנים פעמות לא יורענח ששתן*), כי בגלל זריעתה לוקח הארץ שלש שנים*). קבלה הימנה לשבע שנים, שנח ראשונה יזרענח ששתן,"). מקום שנהגי לזרוע ששתן חמש שנים, זורעה גם שנה שניה םשחן"). המקבל שדה מחברו לזורעה סמים לא יזרענה ששתן, ששתן לא יזרענה סמים13). אחרי אשר הפשתן נזרעה אז רק לצורך הוצאת נימים מוכים. על כן היתר, זריעתה צפופה וחבושה והצמטצמח בשטח יותר קמן מיתי זרעוני הגנה, לפיכך היתד, שוח בשיעור שמחה בכלאים(אחד מעשרים וארבעה) למיני התבואה18), שלשת רבעים של ששתן אומרים בסאה14). על .זרע נרי. הנזכר כתורה אמרו, שהוא זרע ששתן בנכעולים8,). לגבי שביעית נחשבה הפשתן כזרע ולא כעץ, ואין לוקתין ששתן אשילו סרוקה מידי החשוד על השביעית“). וכן לגבי הדלקה כשבת ולגכי טומאת אהלים אינה נחשבת כיוצא מן העץ17). והזורע תרומה אשילו מזיר אשילו הביאה שליש יושך כששחן“). ג) ירוקת שעל פני תטיב, פיתן דם״ (ירוש׳ rar פ׳יב. ח״א) רבן חיא נקראת בלשון ערבית. י) טנלן דפשחן אקרי עץ? אסר טר זוטרא, דאטר קרא (יהושע ב,) והיא העלתם חגגה ותטמנם כםשת• העץ (שבת, כ״ג ע ב), אתרי כי כארצות תהטות סיגשים את הםשתן על חנג. סן הטעם שבררנו לעיל טתכררת טטילא טעותם של חטתרגטים הנכרים את טשתי העץ בשם צמר נםן. *) בירוש׳ שבת פ״ו, חל*ב ד״י ע״ג איתא: חטלבנו: תהין דטגטר עאל טני נחבלין אליקה. את תירוש׳ חזה כניה וטפרש קאהוט (בעח׳יש ערך אליקח) כי צ״ל: תהין דטגפר עא לטני ותבלין אליקח כלוטר: טי שמגפר טשחיר בכופר עצים לצרך כלים או חבלים אליקח. שהוא בל״י טין פשתן או קנבים הבאים טט״ח לעשות טמנו תבלים קשים ושטו בל׳ רומי spartam, בל״י שטו Muxia. Xtuxaux והיה סין פשתן ספרדית (עיין בערך Xtuxtmot בטלוט היוני של פ. ראסטן) ונקרא ביונית טטש 'כמו בירוש׳ Xtuxo-Xnov היינו כסו: תבלין* אליקת (עיי״ש). י) ותא רב חזייה לחהוא נברא דתות קא שדי כיתנא בפיריא ולטית ולא צמח כיתניח (טגילח ח׳ ע״ב). וכן משמע בירוש׳ ני ם פ״ה, ח ח טרבי ח״א, שלא חית סוכר את פשתנו אלא בפוריא לאטר, בשעת וריעת הפשתן. *) יחש׳ סגחד׳ פ״י רכ״ט ע״א. •) כלאים פ״ט ס״ז. תוספתא שם. ז) ירוש׳ טו״ק פ״ב ח״א. טסי שמחות פ״ח. •) ב״ט פייט, ט״ב. •) שם בגמרא ידוש׳ פ׳יט, ח׳ ט. ועיין פיליניום חיסטאריא נאטוראליס האיטר, כי הפשתן מקלקלת את אדטת זריעתה, נדי להראות אשר זריעתח חיא נגד רצון תטבע, בשביל שטחפשחן עושים טפרשים לספינות המעמידות את חיי ההולכים בהן בסכנת. ",) ב״ט פ״ט, ס״ט. ") תום׳ ב״ט פ״טטל״א. *1)שסשם ל״ב. *1)כלאים פ׳יב, ט״ב.עיין במפרשי חטשנח, ניתור בתפארת ישראל, מבונה גדולה בפי׳ תטשנת הזו. “) נלאים פ"ב, ח״ב. ") כזרע גד(שטות י״ו), שרוטה לזרע פשתן בגבעולין (יומא ע״ח ע״א), כנראה מצאו איזה דמיון בשפה בין גר ובין זרע פשתן בגנעולין. •י) בנורות פ״ר, ט״ח. וטפרשין נירוש׳ (ם יש סון* פ״א): ספני זרעת. י1) שבת פ״ב, ט״ג. u) חרוטות פ ׳ט, ם״א. לבל יחנה סעצח, אשר לשטו זורעים על פי רב את חפשתן, ואסרו בירוש׳: קנסו בו שלא יחט בקסטין וחיינו טעטא, משום דעקר פשתן משוס קיםטין ולא טשום זרע, רסתם לא תוי לאניית נדתנן בב״ב נ״ג ואין נחשב שם תרוטח על חשדת אפילו