Haḳedem · 1909-03-01 · 1/2 (März-Juni 1909) · p. [Seite]

חד כתא 2 r יחי לעד. הזהירו לכל יחדע דבר, עד אמר יקננו טצםיאטת, — חלא ידע אם לא מטע, ט לא יוכל להתערב [בדבר זח]4) זולתי קחמי ארץ, ואחרי נל ח0[ץ בם]* *) הלא ידע*), מעמיו סםורםמץ מגובת ובדמשק ומנוען וארץ כנען, ואולם מררח הוא םבקמ7), והיא בורחת מהימנו. וגם נם כי קרא סרק*). וכי ביהון עמר על ראמו בהגדה ומטעה*), ט כל יומני האדמות ההסח, לא ידעו מנהג הסרקים, קל וחומר מנהג הישיבה10), מאי זה מקום ידעו. מן הגורן או מן היקב, הלא המימוש יתר מן הלמוד, וגם חנטי הישיבה מזביחם. בבל עת ט בבוא מר אלחנן זח אל בנדר,1), הלך אליו מר רב אסף ראש הסדר זכי לב׳*,), והראה, כי הוא גורם לסניו התלמוד8'), ובימים טועמים המליטו גיחם מנומר4,), הה מקצת דרכיו הנודעים, הנח שאלתי ונקמתי מאלוף האדיר נטי רח׳*1), להעמיד על המוחם האלה מקצת רעיו, ותשובת אגרתי יסדר בטוב טיט ובל צורך וחשח"), ושלום וטבח לעד שלום רב, אדר שליב"). מר יהודה אלוף הנזכר טאש המכתב, שער 0׳ לגבון שהוא יהודה ט מר יוסף מעיר קיחאן, ששאל שאלות רטת מרב חאיי גאון, ראש ישיבת סוטבדיתא, 4) כסו (משלי כ׳ י״ם) עם ׳»נים אל תתערב. *) בונתו ne על הנאמר (תתלים ס״ז ג׳) לקדושים אשר בארץ חסח ואדירי בל nun נם. •) נכ״י עשת חנוחב קו של מחק על סלת ידע, ובן על האותיות ח״י נסלת סחימנו שורת י״ג. י) דיל, מעשיו נודעים בםקוטות חאלח, שרק שררת סבקש מר אלחנן. •) מנתו נעת שקרא מר אלחנן דרשת לםני תלמידיו, ומלמד אותם תורת, ישן ונם באמיע דבריו, והוא ע״ר שאמרו חו״ל (שבת ניו ע״ב) א«ר יוסןם חוח יתיבנא בםירקנא, וחוח קא מנמנם. •) לפי חענין נראח חיטב, שרחון שם עיר פת, ולא שם ארם, ובמקום חות ברחון עמד מר אלחנן על רגליו ונשבע ואמר: כי בל יושבי חאדמות חתמת וכוי, ובזח דבר סרח על חישיבח, בי לא תביא תועלת ליושבי המקומות חאלח, ורק לחתל בר׳ אלחנן בחב חסופר: עמר על ראשו, ותבן! 0,) ער באן דבר* אלחנן, מכאן ואלך דבר• כותב חסכתב, שיעא ללמוד וכוח על חישיבח, שמלבד חלמת־ נחוץ נם השימוש, והוא חעיקר. ") בנדר חיתח קרובת לסורא, ושם באו לרוב חנאונים, עיין בם׳ דורות הראשונים ח״ג (עד 108). “) ריח: ונרו לברכת. י1) מנתו לחגיד איך מר אלחנן אחב שררת, ני בבל פעם שבא לעיר בגדר, לא חלן אל רב אסן* ז״ל ראש הסדר שישב שמח, אבל חוא חא■ אליו, ומר אלחנן תראה, בי רב אמן! מרם לפניו מתלמוד, והוא מד אלחנן במעמ דנו. “) גירום, לשון לימוד נמו (מנלח י״ח ע״ב) מינרס גרסין, ובן נאמר באגרת רב שרירא נאון: מתיבתא נגירסייחו סרידין (עיין חועאת נ״ג עד 82 טאינץ); מנומר, נמו (סוכת ליח) מנומר ופסול, (ב״ב קי״ט) בנד מנומר, ר״לן שיש ט כתמים וחברברוח כעור ועמר, וכן מת שלמד ונדם רב אסף לפני אלחנן, חית לימוד «ומר. בי עיקר מנת מר אלחנן חיתח, רק לעשות בחמים וחברנרוח, בכבוד רב אס!» מבגדד, ותלמוד חוח לא חארין ומן רב, רק ימים מעמים, כי רעת מר אלוען רק להתפאר עליו, נבל פעם שנא לכגרר. *') ר״ת: נמרח רחמנא, וחיילי!» חאדיר חוא מר יחודח ועובר בראש חמנחב. יי) וחשח, פירש ק׳ לנכון שחוא נמו (דניאל ג׳ מ״ו) לא חשחין. יי) של״ג למספר חשמרוח, 1020 לטפפר חג׳.