Haḳedem · 1908-09-25 · 3/4 (25. September/Dezember 1908) · p. [Seite]

75 הצמר והפשתה בימי המשנה והתלמוד r r סרב טפרלם בגדול הצאן היו בקיאים גם במלאכה ההרבעה אשר בה תלוי גורל גדול הצאן בכלל, וירעו לטין את התקופה ואת השעה היותר טובה להרבעה והיו מונים את ימי עבורי הבהמותל""), והיו משתמשים בתחטלות מלאטתיוח, כרי לעכב את ההרבעה שלא בזמנה קי״ב), גם לעוררה בשעת הצרךל״ג). והתירו להכגיס מין במיגו כמכחול בשפפרת, ואפילו משום פריצותא r ליכא, מאי טעמא? בעבידתיה טרירל״י). וספרו, כי בקרות אנט־נינום היתרי רובעת והרביעי־ ממגה בקרות של דביל""), כדי להשביחן. וכל כך גדל כעיגיהם ערך מלאכת ההרבעה. עד כי בקשי ימצאו להם סמיכים, כדרכם, בכתבי הקדש ודרשי: עזים מאתים, שהן צריכות תישים עשרים; רחלים מאתים, שהן צריכות אלים עשריסל״י). ברכות שדים ירחם: בולד ברימה בי־טל״י). ומרי מאד גאה דרשתם על המקרא: לבשו כרים הצאן ועמקים יעטפי בר, יתרועעו אף ישירו (תהל׳ ס״ה), אימתי לבשי כרים הצאן? בזמן שעמקים יעטפי בר, או: אימתי לבשו כרים הצאן? בזמן שיתרועעו אף ישירוקי""). לאמיר, הזדווגות החי מוצאת מקום רק בהתחדש ברבת הטבע. הרבה טפל־ עם רועי צאן אשר היו בעיניהם אנשים שאינם ביש־בקי"“), ואמרו בבוז: באתר דמרי ביתא תלי זייגיה, כולבא רעיא קילתיה תלאק״ם). לרועה היה עוזר, אשר נקרא בשם ברזיל (ברזיל)ק5,""). גם נקרא הרועה בשם; נוקד, ועוזרי: בשם: צוער• 0P״2). הריעים היו מעטפים כמעיל גס אשר לא תזרע נלאים וויקרא י״ט. י״ט>; באת דקצור ובעשור. עריסה א״י: לקט. שכחה ופיאה; באת!1עשית נודן א״!,: תני לי חרוטה וסעשד ראשו; ומעשר שני• מריקה עריה את הדי; ונתנה דו• סר. עשתה עניה ז סכרה את השדה וקנתה שתי כבשות, נדי ללבוש סנזותיה; וליהנות מפירזתיה;. ביק שירדו בא אתי; ואסר לה: תני לי את הבנורות. ונתנה לו, הניע זמן גזיוה ונחה אות;. בא אדר; וא״ל: תני לי ראשית הנז; אמרה: אי; בי ni לעמוד באיש הזה הדני שוחט; ואוכלת;. ביון ששחטה; בא אהד; ואמר לה: תני לי הזרוע והלחיים והקבר,; אמרה; אחר• ששחטתי אות; לא נמלת• מידך: הד• הם חרם ערי• א״ל: אם חרם, ה; כולן שלי• ונטלן והלן לו, והניחה בוכה עם שתי בנותיה; אריך כדק הא בזתא ע! ובתא והבשר וטוב לעשוק עלובהו? בלוע עושי; ותולין בהקב״ה• המאמר הזה הוא מהתרה חדים ה ובקרת חדה כרפי חקי תורת משה. אשד כנראה היה שגור בפי חקלאים טוענים עליה נם בימיהם• P,"״, עיי; בב״ר פ״ב, ספור המעשה בחייא בר הדא דהוה יתיב קמיה דרב, הוד. מסבר ליה ולא כבר א״ל: למה לית את סנדז א״ל: דהא חסרתי בעיא למילד. ואני סח ירא שמא תיצו; ותטות• ועיי; בירוש׳ מו״ק פ״א דנ״ו ע״ב ובירוש׳ •במות פ״ד הי״א; כי שם נמצא הספור הזה בעצמו ברב חייא בר אשי הוה יתיב קומי דרב ושקרא ומריא בין הרב ובין התלמיד בעני; הרבעת חמורו של התלמיד• ל"2, שבת במשנה נ״ב ע״ב ובגמרא שם נייד רע״א והרחלים יוצאות שחחות ופבולות. נבולות שנובלין אליה שלה; למטה פדי שלא יעלו עליה; זכרים• ל״° שחוזות, שאוחזע האליה שלהן למעלה כדי שיעלו עליהן ופרים ושם שסו• בירוש׳ ושם רפ״ה ד״ז ע״בו: אית תגי* תני שחהות, ואית תניי תני שהות• מא; דאמר שהות: מעחדן. פמא דתימר ומשלי ז׳ י׳), שית זונה ונצורת לב; מאן דאמר שחוזות, כסא דתימר: אי; משחיה; את הספין• הפירוש השני שבירושלמי הוא התר מתקבל לפי הוראת ענק המלה, אך לפי קאהוט ובעה״שו הוראת שחז בערבית היא דרמת האליה של רחלה וחיינו בפירוש הבבלי. אבל לא מטעמם• ועיין במו״ק י״ב ע״א: חמורה שתבעה מרביעי; עליה זפי ובחה״מו בשביל שלא תצטנן• 1’P"יי ב״ם צ״א ע״א• ל״ייי ב״י «"כ• 'יחש׳ יבמות פיר. הי״א ושם-נאמי סתם: בקורת של טלפות עיברה והדביעו של בית רב• מסנה קי׳ייי ב״ר ע״ו• יחש׳ פתובות פ״ה. ה"•• ל,’, ב״ר כ״ח. קי״יי• ר״ה ח׳י ע״א?י"10 הנהדר׳ נ״ה ע״ב• 10"P ב״ם פ״ד ע״ב• סנהדר׳ ק״ג ע׳יא •י׳ ד כמקום אשד אדון הבית תולה כלי זיינו, הכלב תרועה תולה סלו• P®"״' ב״ק נ״ו ע״ב• כי־וילא, היא בל״ם עהר הרועים ולוי על התרגום•®• 2"0P, טפלתא משפטים פט״ז הודאת צער לעהר הרועה נמצאת *6