Haḳedem · 1908-09-25 · 3/4 (25. September/Dezember 1908) · p. [Seite]

65 ממד wem*. ביפי המשנה והתלמוד צמר של''צבע לבן, ־?ח1ף גם ברכם. הצבע' היותר טוב בו המכוון למטרתו הוא הצבע הלבן המסגל להתאחד עם כל הצבעים ולקלוט את כל גןגיהם, ועל כן הננו מוצאים גם אותם מבדילים בין הגזות הלבנות ובץ השחופות, דגיוות הלבנות טובות משל השחופות^י). גם מיתרים המה את צבע הלכן לצמר לאפר, סתם צמר נקרא זה שצבעו לבן׳,*"), כאשר יחדו גם בימי כתבי הקדש את סגלת הלבן לצמר כאשר לשלג׳,“״), בגלל שצמרי אp ישראל היה צבעם לבן. ה?איל. שערות הצמר אינן יכולות להתקים אשר. אשר. לבדה בקומתה, בכל מלא גדלה ולפיכך הן מתאחדות מביץרןן ותהינה לצרור אחד. הרבה מסייע בידי ההתאחדות הזאת חלב הצמר, אשר ידביק יחדו את קצות השערות במדד. גדולה ער היותם לאחת. צרורי שער אלה נקראים בשם?דולפות, הנה מתאחדות לאגדות ■ואלה מתחברות לצרורים גדולים הנקראים בשם $9ילים. יצירת ה$ציל סגלה מיחדת היא לצמר כבשים והרבה הלכות רכרבות תלויות בתמונת הפציל הזה ובבנינו, בגבה תלתליו ובמדת סלסוליו.- גם המציאו מכונות מיהדות למרירתן. כנראה ידעו ככר חכמי התלמוד מסגלת יצירת הפציל שבצמר כבשים, אשר נקראה בפיהם בשם: התפצלות לאפר, הסתעפות לצרורים ולאגדות להבדילו בה מהפשתן, אשר נימיה עולים בד בד ואינם מתאגדים לצרורי שער, אלא אחרי עבודת"). קודקס אשר בארץ Aetolien . המבע השומר הטבע• ב*מר היה אז •קד מאד, :י גם *ניעת השחור 7לתה אז במחיר גדור (עיץ רקמן בברק המביעה). בעד עיוור ן*ל הגזע הקורקי שימו סיס• סיברס שני אלפים טהלי (שטרי) 213 ,III). ל״י) היו לו שני מינים שחובות ולבנות ם:ר לי שחובות אבל לא לבנות, זכרים אבל לא נקבות, זה נותן לעממו וזה נזיק לעממו (חולץ פי׳א, ם־א) ועיין בגמרא ובלש׳י (שש קליו עיב) יבירש: דגיזות הלבנות טובות משל השחובות, ועיץ לקמן בבדק המביעה שבררתי אמתת בירוש רש״י דשחובוח היא לא לבן ולא שחור לאמור, מבע בינוני, נגד בירוש העייד שץרזוף היינו שחור, מזה. שהמבע השחור הטבעי לא נממא בממדי סוריא ואיי וגם עלה במחירו הרבה על הלבן. בהערוך נ ממאת גם גרסא: מחובות ולבנות. הוראת טחף בערבית היא: ענן, אבל, לאמר לא לבן ולא שחור והיינו:שחוף דע י“") מרי בשמים לבנה אף ממר לבנה(שברא תזריע ב' ה׳ בי*ג). ^°) ישעיה א׳ ייח, דניאל ז' מ׳. ם׳) איתא ביומא ע*א עיב: מאי משמע דהאי שש בתנא? אמר ר׳ •וסי בר׳ חניגא דאמד קרא בד, דבר העולה סן הקרקע בד, בדי־ ואימא עמיא? עמרא איבמול• טבמילא, כתנא נסי איבמולי מבמילץ כתנא אגב לקיתיה מיבמל. וב״־ש דש׳י: מיבמל •ש 'בי גיסא מתחלקת לשנים, ואל תתמה, שאף בשער זקן התחת ץ נממא כן. דבר• רש׳י אלה מתמיהים מאד, כי בל דבריו המה נגד טבע הממיאות, אחדי כי. באמת אץ שער המסר מהחלק לשנים, אלא מחמת זקנה ומחמת ברנסה רעה, ואם גם היה נממא בי, כי היא מתחלק לבעמים רחוקות לשנים, הלא לא נוכל בשביל זה ליחס לו סגלח מבעית המבדילתו .מהפשתים} וגם איזה דמי ץ יש בין שער ממר רחלים יבץ שעד הזק; התחתון? (הדמיץ הזה המוטעה נכתב בודאי בידי תלמיד טועה להםביר דברי רש״י, אחרי, כי בזבחים י־ה אינני גממא ברשיי). ביחיד תמוהה לבירוש רש*י ההבדלה שעושה הגמרא בץ דבד העולה p הקרקע בד בד ובץ דבר הםתו*ק. — וכי הבדידות מדחקת ומומיאה מקרבה את ההתחלקות? אבל באמת מתפרשים דברי הגמרא במקום הזה על *י סגלת הפבילה המיחדת לממד רחלים לאמוד, שערות חפשתה נבדלות מווחלת גוזלן אשד. מאחותה והן עולות p הקרקע בד בד, ככל שעדות הממחים, ודק אגב לקיתם לאמור, אחרי תקונן בחבמה, בנפמה ובית־ העבודים הגה נעשות לזנרורי שעד, לא בן ה*םד, אשר מתחלת גדול שערוחיג, איפנילא טיפבילא, הוא מסתעף לקומות קומות כלומד, שערותיו מתאנדות לאגדות ואינן בודדות בל שעד ושער לבדו כשל הכשת!. יעיץ בערוך ערן פקקל, כ• מל םקל הוראתם: הסתעפות והתפשלות אנה ואנה יכן ננמא: מה אילה זו קרניה מפשילותלבאן ו^אן, אף W*־