Haḳedem · 1908-09-25 · 3/4 (25. September/Dezember 1908) · p. [Seite]

63 הצמר והפשתה בימי הםש:ד והתלמוד בגלל הצמר גתגו ערך גדול למרעה דיבבשים^וריטיב:־ לריק כי מישע סלך מואב השיב למלך ישראל סאה אלף כרים ומאדי אלף אלים צמר (מלאכים ב׳ ג. ד), כרי להרחיב p?a ישראל את חרבות הכבשים בשביל צמרם5"י). לדעת קצת גקרא הכבש בארמית בשם אשר על שם צמרו (עמר) ־r!,). — בימיהם היו קוראים לכבש ולאיל בערבית בשם יובלאנ״י). התחלקות הצמר לטיביו השוגים: לא רק מיגי הצמר של כבשים שונים, אלא גם הצמר של כל כבש גחלק לטיבים שוגים לפי השתנות אברי גופו. ההבדל הזה אשר בין תכונות הצמר לפי הבדל אברי נופו תלוי בשנוי דקות העור ובסבות שונות אחרות. מהן גם חיצוניות, אשר מקורן באפן חיי הכבש •בעצמו ובפעולותיו למשל: הצמר שעל הבטן, הנרמס, המורש משכיבת הכבש עליו והשקלקל על ידי השתן והצאה הוא בעל שערות קצרות, גרמסות מכרכמות ומשללות כל כ1ז. אל פסלת הצמר גחשב ביחור צמר הראש בכל הקפו של הקרקד: הראש, הערף, המצח והחלק העליון שבציאר. שערותיו גסות, קשות, קצרות ומזהמית, לעמת זאת מנסוז השכם או כפי היד בצמר טוב ורך ולפיכך עולה ערכו הרבה על צמרי יתר האברים: נ־לתו מסדרת, פצילו קצר וערוך על משפטו וכן טיבי הצמר של יתר האברים משתנים למדרגות, מדרגות. מלאכת הברירה עוסקת בבירור הצמר לטיביו השוגים האלה. הצמר הפחות שעל בטן הכבש היה גקרא בפיהם: שלך;: א ך5יני אמלא ולא נחשב בעיניהם לבר גזה־r). יש אומרים, כי הצמר הזה נקרא גם בשם: תותךינ״ח). כמו כן נחשב בעיניהם צמר הראש לפחות מאד שאין לו כל ערך-׳9י). או עז פרט מרשה, גטצאת בספרא אסור ומבאת בבכורות ייב ע׳א, •*ז עיא, :*ז ע׳א. בנדה ם’א ע׳א, בחולין ליוז רעיב, בביק ע*ז מעיב ועיין בפירוש רשיי וכן פירש רגט׳ה כ*• לבכורות •'ב, פ•׳ פרם לנדמה היינו: שאביו איל ואמו רוזלה. אלא שהוא דוטה לטין אהד. כנראה פסלוהו מאותו בלב עצמו של זה שאינו מיזזד לדורותיו, נ• אהרי שהוא נדמה לטין אוזר נמצא בו ממזרות בדורות שלפניו. נ"1“•) מהו אלים *מר? ד׳ אבא בר כתנא .אמר: •רובמיא (פסדר׳ב פ' שקלים). ביונית npoßara פירושה: וואן כבשים, מרעה ותרבות כבשים. 5"י•«) עיין פירשם היברי אזנה ןלד• והמדבזך בערך אסר ועיין בעירובי! נ׳ג ע׳ב: בני גליל דלא דייקי לישנא מאי היא? דההוא בר נלילא דהוה קאזיל ואמר לתו: אמר למאן? אמר למאן? אמרו ליה: גלילא• שוטה! המי לטייכב או חם־ לטשתי, עמר למילבש או אימר (כבש) לאיתכסאה (לשחיטה). ב״י) בערביא היו קורץ לדכרא •ובלא (דיה כ*ו ע״א); בערביא היו קורץ לאימרא יובלא (ירוש. ברכות א. א). היום אינה נמצאת הטלה הזאת בלשק הערבית (עיין לוי על תתרנוטים וגוניום). ועיין בעהיש כי בערבית נקראים כן צעירי הצאן ובלשון פיניקיא נקרא האיל בשם יובל עיץ פרןוךץ*רי רונםארטן לב־יל ם’ו ומיא דמ׳ג ושם נכמן. ב״י) שבת טיט ע״א ופירש רש,•: צמר הנטרט מבץ ירכותיה של בהמה שהוא מלא זיעה ולח טעצטו ולהב« קרי טרטא, דלאו בר גזה הוא. וכן פירש הערוך: כיון שתטיד השתנתה שותת בין ירכוהיה יש בו לכלוכית לעולם ואינו טתנגב לעולם, אפי־ו עושה מטנו ככות •ש בו לכלוכית. נ״יי) נסיובי ותותר• (בים ם״ח ע׳ב), פירש הערוך: הצטר שעל הידכים שגללי הצאן טפתבנץ' בו בשעה שיוצא הרע• טן החלחלת והרועין תטיד גוזזין אותו הצמר כד• שלא •היו הגללין נתלץ, הועתק מפירוש תדיח, הראביד טפרש כאלו כתיב: תותי־ריעי, רשיי פירש: תותר• תרגום של נושרים, פירוש הצמר הנופל טאליו והוא טסים: דנתרי על ידי שטיפה ומריטה. לפירושו קשה, הלא היינו שוטפות וטויכוח דלעיל (שם)? ואפשר ב• גם רשיי טכוק בעקרו לפירוש הר"ח. ב״ט) בתוכפתא זבחים פיג. מיט וכן בבבל• (שם ליה עיב) נחשב השער שבראשי כבשים ושעד שבזק; תיישים בין אלו שאין טפניץ יאץ טחפגלין ואין מחשבה פוסלת בהם משוס פיגול, כנראה בגיל שאין להב כל עדך כיהר הנמנים שם.