Haḳedem · 1907-12-25 · 4 (25.12.1907) · p. [Seite]

137 ענינים שונים הנוגעים יתקו*ר. הגאונים התעורר שלא נמצא אצלנו בשים (מגילה ז׳ עיב) אבן בל ענין זדי קנה מקומו בירושלמי פרק קמא דמגלה שנאמר ששלח לו שני פעמים, ועי׳ רש׳י מנלה שם. עור מה שהחליט כי רש׳ג הוא הראשון שמזכיר את הירושלמי ונעלם ממנו כי בעל ה'נ בין שחיברו ר׳ יהודאי נאון או ר״ש קיירא שניהם קדמו לרש׳ג ובכיז מובא רי’פ בדייג תלמורא רבני מערבא, עיין בהקדמתו בסוף דבריו חמורין דברי זקנים מדברי נביאים והוא בירושלמי ברבות פ’ק וכן בסנהדרין ובהוריות^ ולא נזכר בבבלי, ועיין ה׳ג ספיק דברכות אמרו בתלמוד רבני מערבא שיט \אין ברכות מעכבות וכן נמצא באמת בירושלמי אצלנו . . , וכן עובדא דריח בן דוסא (ברכות ליג עיא) הביא ה׳ג בל ענינו עם הערוד מתלמורא רבני מערבא ורש׳י מביא מה׳ג ונמצא שמרי עוד ה׳ קצובות רבני מערבא . . . וכן בפרק ה׳ מהלכות ברכות מביא בעל רייג אשכחן בתלמודא דמערבא חיי ברכות אמרה חנה ולא נמצא אצלנו בירושלמי. עכ'פ שני הספרים היותר קרטונים אשר נמצאו אצלנו נובעים הרבה ענינים בהם משים ארץ ישראל ובו׳" עכיל. על טענות אלו של ר״צ חיות השיב רירשייר בארוכה בכרם חמד ו׳ 228 והלאה והשתדל לסתור את דבריו. רינה ברבר הראיה מהשאילתית הראה לנכון בי מרי שנמצא שם לפגי המלות "הרר שלח ליה“ וגם לאחריהם לקוח מהבבלי וקשרי לומר כי הכניס מחבר השאילתות באמצע שורה אחת מהירושלמי ושוב יחזור לריבבלי, גם כי לשון השאילתות בבל המאמר ההוא הוא לשון הבבלי ולא של הירושלמי, ועוד כי מפירוש רש״י נראה שגם המלים הרר שלח ליה וכו׳ היו לפניו עוד בבבלי ובלי ספק דייו גם לנגד עיני בעל השאילתות אשר נוסחתו היתרי יותר ישרה. וחכם עדיף מנביא כי באמת כן רינוסחא בכיי וכן רייתה לפני כמה ראשונים וביניהם הריטביא ורירי׳ד וכן בילקוט ׳כיי,■ עי' בדקדוקי סופרים במקומו (ע׳ 24 אות ג). ובדבר בדייג מורה הרשי׳־ר להר׳־צ חיות שבאמת נזכר פדי הירושלמי בסוף סרק א, מהלכות ברכות, אמנם מה שהביא מסוף ההקדמה חמורין דברי זקנים מדברי נביאים ושבאמת כתוב שם חביבין דברי סופרים מדברי נבואהי) זרי לקוח לא מירושלמי ברימקומות שציין כי שם הלשון משונה רק משרי״ש רבה לריכתוב כי טובים הריך מיין. ואולם כשאר שני המקומות האחרים שהביא הר'צ חיות היינו עוברא דריח בן דוסא ובדבר ח׳י ברכות שאמרה חנה הנה בשניהם כתוב בה׳ג לא "בתלמודא דמערבא" כ*א "אמרין במערבא“ יכפי הנראה דייה המקור לזה איזה מדרש. אבל להלן נראה כי העובדא דר״ח בן דוסא לקוחה באמת מהירושלמי ובדבר י׳ח ברכות עי׳ דברי ריש באבער במבוא למדרש תנחומא ע׳ 86 והספרים שהביא שם ודעתו כי כיון פדי בה׳ג אל הילמרנו. חוץ מזרי מוסיף הרשי׳־ר עוד מעצמו ב׳ מקומות שנדבר עליהם ג׳ב להלן. האחר מהלכות מגלה: ריב׳ל מכניס את כל אנשי ביתו וקורא לפניהם מגלת אסתר שהוא מירושלמי מגלה סיב היד (ואף כי באן אפשר שלקוח לא מתלמודא רבני מערבא ורק *) בהווואותיגו איתא: חביבק דברי סו*רים וחמורי; מדבי• נבואה