Haḳedem · 1907-12-25 · 4 (25.12.1907) · p. [Seite]

r,! r מאמר ראשון. הגאונים והירושלמי. א* מן מעין המשנה אשר חפרוהו התנאים ואשר סתמו רביגו הקדוש יצאו שני נהרות להשקות את הצמאים לרבר ה', האחד הוא תלמוד אp ישראל, או כאשר נקרא אח׳יז התלמוד הירושלמי, והשני הוא התלמוד הבבלי. ואמנם את הבבלי חמדו להם מאז כל חכמי דור ודור, חקרו ודרשו בו תמיר ועמדו על כל קוץ וקוץ שבו להוציא ממנו תלי תלים של הלכות, השתדלו ויגעו לעזקו ולסקלו מכל טעות ושגיאה, לברר ולפרש בו כל דבר סתום ונעלם. לא כן הירושלמי, אך מעטים הגו בו תמיר ולא חסה עליו עין לנקותו מהמון השגיאות אשר כסו פניו ער כי היה לספר החתום. וסכות החזיון המוזר הזה שונות הנה. לראשונה אשמו בזה מאורעות הזמן והרדיפות השונות שסבלו בגי אp ישראל, עד כי ירד ערך הישיבות וחשיבותם, הלכו ודלו ולכן לא נסדר גם הירושלמי כראוי, ומראהו הנו כספר בלתי נשלם, ולעמת זה היתרי בבבל עת פריחת התורה בלי הפסק עד כי הדורות הבאים המשיכו תמיד את פעילת הדורות אשר לפניהם ויבנו בנין מדויק ממסד וער הטפחית. ועור זאת שנית כי בהיות הבבלי מאוחר להירושלמי הנה נקצכה ההלכה על פי הראשון לסי הכלל "הלכה כבתראי" ואחרי כי עיקר העסק בחורה שבע׳ם הלא היה להוציא ממנה הלכה למעשה ולריחות על פיה את ארח החיים הנה אין כל פלא כי היה לכל לראש הבבלי גר לרגלי המורים זהמרביצים תורה בישראל אשר רמו עם זה כי בבבלי האחרון נכללו גם רוב דברי הירושלמי הקדמון. ונודעים דברי הרי״ף האומר בסוף מסכת עירובין: ״ . . . ואגן לא סבירא לן הכי דכיון דסוגייא דגמרא רילן להיתירא לא איכפת לן במאי דאסרי בגמרא רבני מערבא רעל גמרא דירן סמכינן דבתרא הוא ואינהו הווי בקיאי בגמרא רבני מערכא טפי מינן וכו׳.״י) 1) אחת השאלות המבקשות להן עוד סתרון ריא גס אס הבבלי דאד, אד. הירושלמי או יא, ואולם אין כאן המקום להתעסק בה. ועיין מבוא הירושלמי לד׳ז סראגקל דף ם"ו והלאה, דורות הראשונים ליי׳א הלוי חלק ג' דף ג*ו והלאה ועלבאגען במונאססשריסס 1902 עי׳ 26. ואל תשמע אל דברי וויזנער (גבעת ירושלים ע׳ 61 וע' 76 והלאה) האומר גי הירושלמי הוא סכר מאוחר וכי נסדר במאה השמינית או התשיעית כי דבריו הס דברי הבאי וגחמא. 10*