Haḳedem · 1907-09-25 · 3 (25.9.1907) · p. [Seite]

מאיר איש־שרום 11sr } והנה לנוסחת הבבלי יהיה ■ישרם שכל אלו הפסוקין. ויבינו במקרא אלו פסקי טעמים. ולנוסחת הירושלמי והמדרש ושום שכל אלו הטעמים ויבינו במקרא אלו ראשי הפסוקים. ונוסחת המדרש היא הנוסחא העתיקה שהרי נזכרו בה שמות האומרים. אבל בירושלמי כבר נשתכחו האומרים1). והנה בנוסחת המדרש הבנת המקרא היא היריעה היבן הפסיק מתחיל. אכל שום שכל בחלקי המקרא ובן בסדר הפסוקים לעמוד על המוקדם והמאוחר ועל המוסגר הוא תלוי בטעמים. אולם לנוסחת הבבלי ויבינו במקרא אלו שבתודה (בש׳הש דבר להפליגו מחמשה הכרעות) וארו ה; שאח ארור סחר וכוי. ונראה שעיקר הגוסחא שם היא השואות. ני אמרם השיאו היא בש״ין ימנית נכוו הנחש השיאגי (ביאשית ג') השא השאח לעם הזד. (ירמיה ד׳). וקרא לחטש מלוח איו השואות. ואוי׳ צ יל השיאוח. וענק איה ההכרעות שהם נקראות להאי גיסא ולתאי גיסא כאילו בחובות ב׳ סעמים.!p מוכח ממדרש כראשית רבה ומספרי פ׳ ראה על מלח שאת. ואץ זה מעני( פיסוק מעטים. שהנגינה לא תכריע נא(. וסרה בזה תמיהת הראב״ע בפ' ויגש. כי ומת ונעלו הם מענץ אתר ואינן מענץ החמשה. וכן סרה תמיהתו נפ' וילד במלח וקם. ויהיו אלו החמשה לדעת איסי בן יהודה כענץ קדיץ ולא כתיבן. אמנס פי' והראיות נעלם ממני ובפי’ המיוחם ליש׳י נתב והתגאות אץ בירי לפרש. וכוונתו שאינה מענין התגץ עחחגץ אינם בכלל מקרא. ועכ״פ גירסתו אינה ותיאיוח אלא והתגאות. ובכת״י נמצא והתנאוח. ולא איחפרש לי גם זו. ואולי היה נתיב ארו ההכרעות ורשאיות ונשתבשה מלת ורשאיות למלת והראיות. ומלת ורשאיות אינה אלא נוסחא אחרינא למדת הכרעות. והדבר צ״ע. ’) לנוסחא זה המסורת או אלו המסורת יהיה ענץ מסורת כענין •ש אס למסורת (סנהדרץ ד' ע*א). אמנם לנוסחא מיכן למסורת היינו מלא וחסר. י) הטעמים הם הנגינות כש׳ב רשיי. וביאור פסקי טעמים כש׳ב הרא׳ש. שהנגינות משמשות לב' דברים. האי לחיקץ ההברות אם לפשוטה או למורכבת בתנועות גדולות וקטנות. ולשימוש זה לא היינו נצרכים לנגינות שונות. הבי הוא לחיבור המקרא כש״ב הדא״ש וההפסקים והחיבורים הם שוגים. וע״ב הוצרכו לנגינות שונות. ובברכות (ס״ב ע״א) אמרו על ימץ שמראה בה טעמי תורה. וכתב רש׳י נגינות טעם׳ מקרא של תורה נביאים וכתובים. בץ בניקוד שבספר (כלו' בענץ הכרתן) בץ בהגבהת קול ובצלצול נעימות הנגינה של פשטא ודרגא ושופר מהפך. מוליך ידו לפי טעם הנגינה ראיתי בקוראים הבאים מארץ ישראל. פי' לפירושו שאילו הקוראים הביאו עטם מה שקבלו מהמורים תינוקות של בית רבן. שהמורה היה מראה בתנועת אצבעו או אצבעותיו בחיבור והפסק התיבות. והגבהת הקול לשאלה וחסהון. ולמאמר מוסגר וכאלה הסימנים הנהוגים כהיום בכל ספר ולשו!. ואחייב קבעו אלו התנועות בצורות נשם שקבעו תנועות (או נקודות) המסורת למקרא. וכבר נשכח מאתנו שימוש הנגינה. שטצינו הרבה מקראות שאם באנו לפרשם נאמר שחס מסויסיס. והרא״בע שימש בפירושיו במלח ובבר. והקורא דרך משל הפסיקים (נפי ויחי) מן וירא וישראל (פסוק חי) עד ויברכם ביום ההוא (פסוק כי) בהבנת הלב ימצא ערבוב בסידור הדברים בקדימה ואיחוד. אולם כל זאת הבליטו בנגינתם הנשבחה מאתנו. וכשאנו באים להושיב הדברים על מכונם מיכדחיס אנו להרבות דברים ולפרשם. ונראה שבבר נשתכחו הדברים גם בבבל ומה שידעו מהמעטים הוא שטושם לחבר המקרא נמו שכתב הרא״ש ועל כן השתמשו בשם פיסוק טעמים. וזהי כוונת אמרם בב׳ר פט״ז ווהב הארץ ההוא טוב מלמד שאין תורה בתורת א׳י ובעני! פיסוק מעמים עיי' חגיגה (וי ע׳ב) ובר״ש׳ ותו' שם וביומא (נ׳ב ע״ד) ובר״שי שם. ושנו שם אטקדא ויעלו עלת ויזבחו זבחים שלטים לה' פרים. למאי נפקא טינה לעני! פיסוק טעמים. אם מלת עלח היא כאתנחתא נמו שהיא לפנינו. ועיי׳ש בראייבע ורמ״בן שהראיבע מפרש עפ׳י הנגינה. שהיא מקפיד תמיד לפרש עפ״י הנגינה, והרמ״£ פירש נגד הנגינה. והאמת; שהנגינה אינה אלא הוכחה על פירושם ז׳ל. אמנם אץ הנגינה מכרחח אותנו שלא לפרש בדרך אחר כמו שלא הכריחה ההלכה לפיש המקראות על פיה. שרוב המפרשים רש׳י וגם הרטכין יכל שכן הראיבע טפלשים הרבה פעמים שלא עפ״י ההלכה. יעמוד ע״ז הבוחן אח פירושיהם. ו