Haḳedem · 1907-03-25 · 1 (25.3.1907) · p. Seite 22

בגיםק ז*ב ב*נער r 22 לברר בין נדולי ספח־ בסוף האלף החמישי (שנת 1212 למגין נוצרים) ואולי , דון יצחק זה הוא רון יצחק בן יוסף בנבנשת אשר היה בימים ההם רופא למלך ארגון בעיר ברצלונא — היא העיר אשר בה יכנה הסופר אח עצמו אלברגלוני — והוא היה גדול ליהודים וקראוהו בשם נשיא ובשנת רתקק׳עד (שנחים אחר השלטת הב״י) השתדל עם שלוחי קהלות צרפח הדרומית לדרוש טוב לישראל אצל האפיפור. ואולם כנוי הלוי לא נמצא בזכר שמו ולא בזכר שם בנו ר׳ ששח בנבטשת. הכתב־יר אשר נמצא אחר עכור יוחר ממאחים שנה בבית אחר מצאצאי בעל שדה יהושע כולל סוף סדר נזיקין (ה' רפים ממסי הוריות) וסדר קדשים עד אמצע פרק ב׳ של מס׳ ערכין ואם p נלקה בחסרון כי כתב יד הירושלמי אשר היה ביר ר׳ יהושע בנבנשח כפי אגרת ר׳ משה בנבנשח הנזכרת היה כולל "כל סדר נזיקין., וגם סדר קרשים ומסכח חמורה בכלל“. והמוציא לאור אומר שיש תקוה להמצא עוד חלקי הכ״י החסרים בירי אנשים אחרים ממשפחת בנבנשח אשר נפלו בגורלם כאשר נחלק הכיי הישן למען ישתמשו בחלקיו כקמיעות. המוציא לאור יספר לנו אח היגיעה הרבה אשר יגע בהעתקת הכ״י כי אותיותיו. מטושטשות ונמחקוח בהרבה מקומות. והוא גם הוא יעיר על עצמו שלא שם לבו להיות מדקדק כראוי במלאכה כזאת ואלה דבריו: "וכל מה שימצא הקורא ראשי תיבות הוא נעשה על ירי ההעתקה וביותר על ירי המרפים אשר צר לו המקום וקצר ע׳י ר״ת וקוים“. ועור אמר ״הלשון — בכ׳י — הוא לעולם לישנא קלילא וקצר כדרך לשון הירושלמי מה כן קיימין כן (כאן) הוא רמר (ראמר) מן רמר (מאן ראמר) וכל מה שתמצא כדפוס יוצא מהכלל הוא טעות על ידי הדפום“. וכעדות הזאת משים המוציא לאור את עצמו פושע על אשר לא החזיק בחקי הדיוק כל צרכו ולא שם לפנינו תוכן הכ׳י כמו שהוא בכל דקדוקיו ובכל אותיותיו בשלמות ולא עור אלא שגם נתן רשות למדפיס להזיק ולשחת בדברי הירושלמי כחפצו. אמנם בזה נחלש הבטחון במעשהו ובכל מלה יקום החשש בלב המעיין שאולי יד המעתיק או המרפים שלטה בה. וכראיה לזה אגי מזכיר מלת כותי שנמצאת בספר שלפנינו הרבה פעמים תחת גוי או נכרי והוא דרך הדפוסים האחרונים שעשו כן מאימת הצענזורא אבל בכ״י קדמון כזה אי אפשר ,לרמות שהסופר כתב מלת כותי תחת גוי ובלי ספק המוציא לאור בהעתקתו א!1 המדפים התיר לעצמו חלוף זה אשר אין לו צורך ומחשיך עגין המאמר (ער״מ המעשה ששלח המלכות שגי אסטריוטות ללמוד תורה מרבן גמליאל הנמצא בירושלמי בבא קמא דף ד ע״ב נשגה גם לפנינו בירו' בכורות רף ו׳ ע׳ב אבל תחת נכרי ונכרית יש כאן כותי וכותית). ואילם גם חוץ ממה שהורה המוציא לאור שלא דקדק בהעתקת הכ׳י יראה כל מעיין שלא דייק בכתיבת המלות ופעמים בפירושו כתב מלה באופן שוגה ממה שכתבה בגוף הירושלמי עדים חולין רף א׳ ע׳ב "חזינן אי אכל“ ובפירושו שם "חמיגן דאכל“ והנכון חמינן שזה לשון הירושלמי. הרבה טעיות הרפוס תקן בסוף הספר אך יותר מהם נשארו כתובו ולא תיקגם עד״מ חולין דף ב׳ ע״ב "בגפשין“ \