Haḳedem · 1907-03-25 · 1 (25.3.1907) · p. Seite 4

ששה נ\רע5א; 4 חוץ משה שיהיה לבסוף וידוע מה שנהב בענין זה הרטבים פ״ה הייא מרעות. למען הראות כי כן אורח ההורה ללמד דרך ארץ בסדר לבדו וכי זה הוא מקרא כפשוטו געיר על הברכות שהתוכחה מתחלת בהם, כי בתחלה מבטחת התורה את האיש מישראל ההולך בדרך ד׳ לברך אותו ואחייב את בגיו וכל אשר־לו וכן כתיב ברוך אתה בעיר ובו ברוך פרי בטגך וגי׳ ובאחרונה בתך טגאך ומשארתך, כי אלה הם הכלים להכין מזון ואיש מצליח אין שם לבו על האכילה לכן ברכת דברים האלה באה באחרוגה ולהיפך בשעת קללה כתיב ארור אתה ובו׳ ותיכף לזה ארור טנאך ובו וארו״ב ארור פרי בטנך ובו', הטנא ומשארת קורמין לפרי בטן כי בשעת קללה אין רצון האדם אלא בחיי עצמו ומתחלואי הרעב עיניו תלויות בטנא ומשאית אם יש־בהם להשקיט תאוות האכילה וקללת טנא ומשארת יותר חמורה אצלו מקללת כרי בטנו לבן התחילה התורה לומר ארור טנאך וכו' ואחייב ארור פרי בטנד וכי. על כל זאת האיר עינינו המדרש הנ״ל ואין ספק אצלי כי בטוב טעם ורעת גילה לנו נועם מליצת התורה בזה הענין ואם אין זה האמת ופשוטו של מקרא לא ידעתי מה נובל לבנות בשם זה. ונסיים בברכה ונקדים ל״קדם“ בקריאה של חבה: ברוך אתה בצאתך! \ \ \