Luaḥ erets Yiśraʾel · 1912-01-01 · שנת התרע״ג - שנה שמונה עשרה - 1912 · p. Seite 74 - 75

v* 75 החכמים וחבחגים הגדיים '\ י»,': •י * י י ״•f L-'v.V; '' ‘י ■';■;*"ל״ן ־׳»•,.■׳■■א m,^.r , יל ״ ,feV.'; ¥0' ,את ה׳ אלהיך תירא—לרבות תלמידי חכמים*. הפרץ - חלך וגדל בין, אצילי העם—חבהמם■־: הגדולים והשרים, ובין החבטים י נושאי. דגל התודה. ולא לעתים רחוקות הראו שגאתש'זה לזה בפועל. האצילים המושלים היו רודפים לפעמים את החכמים* הורגים בהם או מגלים מן הארץ. והחכמים, סטו־ שאמרגו, השתדלו להשפיל את ערך המושלים העריצים ולשום אותו לאין. (מה שהביא אמגש לידי הפרעת סדרים וקלקול הסדר המדיני). ואולם להפרד^ לגמרי ■אלו מאלו אי אפשר היה. זרע אהרן' בבל זאת היה קדוש גם בעיני החכמים, הכהונה היתדז נשר תפארה של עש ישר אל •בלתה אי אפשר היה לקים את עבודת המקדש, שהיא יכל כך' גדולה, השובה ורוממה. וגם אצילי העם, י הברגים הגדולים, ידעו, שכלי נושאי התורה גדולתם מאפע^בי שרש גדולתם היא בתורה, וגם העם הוא מכבד את ■החכמים ואת התורה ואי אפשר לנהנים; ■׳ ־‘התקיים בלי'הוראת החכמים, ולפיכך היו■ אנוסים.' ־‘כבד בעצמם.את ההבמים, המכובדים על העם ואת " : קדשי, הדת׳ אף על פי שבלבב. היו צדוקים או כופרים גמורים. י ובך חיו חכמי הפרושים והבהנים הגדולים נדהים לה מזה ונמשכים זה לזה• מתקופת ההיליניות עד - הרב; הבית השני, ■ותק בהפסקות קצרות היו כלס : בדעה אחת. ■־*.:■ י י• יפו ע'ה״ק אלול תרל׳ב, י י i ״ . ־*־yy■ «-—«^יry1*־־־• . י -* *זי לוה אריז ישראל.• 74 את,אי האמון שהיה בלב חכמי הפרושים לכהנים הגדולים והטינא שהיתה בלב הבהנים הגדולים לחכמי הפרושים אנו רואים מזה, שזקני בית די; בערב י יום הבפורים, בטרם שהיו מוסרים אותו לזקני בהוגה היו זי^זביעי; אותו. ואומרץ ■ לו: אישי כה; גדול, א&־ שלוחי בית די; 'ואתה שלוחנו ושליח.בית דין-, י משביעי; אנו עליך במי ששב; את שמו בבית הזה שלא תשגה מכל מה שאמרנו לך הוא היה פורש ובונה על שחשדותיו, שמא יש בלבו צד מינות והם היו פורשים ובוכים. על שחשדוהו. (יומא פ״א.) ואמנם י גדול, היה ■ העלקו; של ׳ ■כהן גדול. שלא היה באמן בעיני החכמים, אבל יותר; גדול היה ה־^ער״של חכמי ■הפרושים לראות• בי סליחת י העם תלויה. בעבודת הכה; הגדול, שהוא בעצמו רחוק מהיהדות. '׳■:.; נגד פריצות הבחנים הגדולים ,והאצילים הטתיוגים ’הקימו החכמים תרים —את: י ידיעת התורה. הם י דאגו להפצת ידיעת התורה בין השדרות הרחבות של העם. והיה דברם: .,ממזר תלמיד הכם קודם לכה; גדול עש הארץ. לומר, .שלא היחוס:הוא העיקר, אלא ידיעת התורה;׳ -וגם תקנו: ברכה מיוחדת "שלא. עשאני :בור", ואמרו חכם קודם למלך": "חכם שמת אין לגו ביוצא 'בו, מלך שמת— בל ישראל דאוים למלכות*. וחקקו כמה חקיס להגדיל את כבודו של תלמיד הכם ותקנו שלא יקראו את החכם ׳בשמי ■אלא בבנוי. רבן או רבי, ,כביבול, במו שנהגו, [שלא ל?זנאג אתי השם ואותיותיו. וזה.מסכים מאד■ לדרשתו של ר/ עקיבא '4