Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 142

ממזרח וממערב 142 והיא שואלת את השומרים הסובבים בעיר. אם ראו את שאהבה נפשה, אכל הוא איעו בתוך העיר, לכן תעבור מעליהם לבקש אותו במדבר ושמה תמצאהו ולא חרסה ממנו עד שתביאהו לביתה. ודודה בראותו אותה מרחוק ישאל: מי ואת עולה סן המדבר? הוא הולך אחריה ובא העירה לשבת בתוך האסריון; אולם הוא מתנענע על נאות מדבר, לכן ידבר על לב כלתו כי תלך אחו אל הר המור ואל גבעת הלבונה, והוא חפץ להביאה נם אל הר הלבנון האדיר ומשם אל ראש אמנה ולהרי שניר וחרמון שהם הררי נמרים ומקום מעונות אריות, למק תהיה אמיצת לב כמוהו. אבל הוא טרניש כי אהובתו רכה וענוגה כחבצלת השרון וכשושנת העמקים, לבן יותר' נאות לה לשבת בגנים מלכת אל הררי נמרים. הוא רואה בה כל מחמדי הטבע, הדרו ויסיו, אבל גם מעט עוו ימצא בה: נוםת תטשנה שסתוחיה, דבש וחלב תחת לשונה, רעננה וסוריה היא כנן וכפרדס דמונים הגותן סרי מנדים. כסרים עם נרדים עם כל עצי למנה, מר ואהלות עם כל ראשי בשמים, אבל נם את ריח הלבנון האדיר והנורא יריח בשלמותיה. היא מלבבת אותו בעיניה ונסשו נדבקה בנסשה. היא מושבת אותו אל בנה ומעוררת תח צסון ותימן כי תנשב בנן, למען ישוח ריח בשמיו ודורה יטא ט ויתענג עמה ויאכל סרי מגדיו. סוף סוף יבוא אל הגן והיא מחבר, לקראתו־ בנוה בלילה. היא שוכבת על ערשה, אבל לא תוכל לישון כי לבה ער. דודה רוסק על הרלת והיא מתפנקת וסתעננת עליו ככת מעוננה ואיננה ממהרת לסתוח לו. הרבי הזה לא ימצא חן בעיניו ניאותו כי רכה ונעימה היא יותר מדי, ולכן יתחמק מעליה וילך לדרכו. היא מבקשת אותו, קוראה לו, אבל הוא כבר התיחק. היא משביעה את בנות ירושלים כי תנדנה לדודה, אם תפגשנהאותו, שחולת אהבה היא. אולי ירך לבו וסלח לה ושב אליה והן שואלות אותה: אנה הלך דודך, היפה בנשים, אנה פנה דודך ונבקשנו עמך. והיא עונה: הדי ירר לננו, אשר במשכנו. ללקט שושנים ועתה כבר באה העת אשר אתרפק עליו הואיל •ורועה הוא עתה בשושנים*. והן יוצאות יחד עמה לנקשהו שמה. ודודה, נם הוא, אחרי עזבו אותה הוא נכסף אליה ותמונתה תרחף לננד עיניו, והוא אומר לה ממרחקים: יפה אח רעיתי כתרצה, נאוה כירושלים, אבל נם איומה כנדנלות (כלומר: כנושאות נשק וכלי דן'), עיניך הרהימני ויפחידוני והוא הולך ומתאר אותה. עוד הוא מדבר והנה הוא רואה אותה מרתק והוא אומר: •מי זאת הנשקשה כמו שחר, יפה כלבנה, ברה כחמה, אבל גם איומה מתלות■ ולבו יחם מתעורר והוא חפץ לדבר על לבה ולכפר את פניה על עוט אותה והוא אומר לה בקצת התולים: אל ננת אגוז ירדתי לראות באבי הנחל, לראות אם כבר באה העת אשר יערת לי, עת תפרח הגפן וינצו הרטונים והימים יהיו ימי אביו וקיץ. ועתה שובי שובי אלי ונחעלסה באהבים. והוא הולך ומתאר את יפי גופה, והיא בשמעה את דבריו הנעימים המלאים אהבה תשוב להאמין כי עודנו אוהב אותה בכל לבבו והיא אומרת: אני לדורי וחפצה אנכי להתרפק עליו הואיל ותשוקתו עלי. והיא אומרתלו: נצא השדה, נלינה בכשרים הסמוכים לעיר נשכיטה לכרמים ונראה אם סרחה הנפן, פתח הסמדר, הנצו הרמונים ושמה אתן את דודי לך. הנח הדודאים פה כבר נתנו ריח ועל פתחינו שמה כל מנדים חדשים נם ישנים אשר צפנתי לך, דודי. והיא עוד מדברת אליו ברברי אהבים רכים ונעימים כיאות לחולת אהבה. אח־כהם שבים יחדו העירה, ובדרך הוא מביט 1) דגאל בערבית להב-החרב, וי* לשער כי רגלי המבטים חיו חרבות אד רמחים?יכן נקראו כמס חוח. במירת הערבים ונס במיר* סמורריט חססרדים נסעאח סליצוז וז כסרח סרוכח. '־ *