Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 141

141 השירה העברית והערבית ש מסופק הוא אם יש לו הצדקה להאשים אח האהובה על שפכה לכו ושרפה נפשו עד כי הוא הוא נצרך לשאלת דין: ראה כי נטרפו לבות לקחום (היפה־־פיות) שאל הישלפו את הטרפות? שאל ךןן> שאל ח©־> שאל רב (רבי אהרן אלעמאני) אשר פרש לכל חבטה כנפות (הנ״ל) הערבי התימני הוא חי באהבתו כי היא תחיהו ותעוררהו ובכחה יעשה נפלאות, והספרדי הוא נסם באהבתו, יאנח, יננח ו ב אנחתו ימצא מנוחתו, ודמעותיו תהיינה כטל על לבו, ובדמעות האלה הוא אומר לכבות סעט את אש האהבה ולהשקיט את סערת רווצ; לא כן התימני -כי מים רבים לא יוכלו לכבות אש אהבתו־ והדמעות ש הנה חמות תורבות כאש והן יחד עם האהבה ילהיבו את לבו יותר ויותר. התימני הוא שור באהבתו כמו שהוא שור בקנאתו. הקנאה והאהבה הן הן שני לפידי אש אשר ילהבו בשלהבת יה בקרבו ובעדן יחרף נפשו למות מות נבורים. הוא לא יאנה על מותו בער האחבה כי אם יתפאר על אמץ לבו ועו רוחו להלחם בערה ולפול חלל על שדה המערכה. ומה נאמנו דברי היינה בשירו: ,81-8^ •61(1 ,1601611> 8118 111(1 (01! ,811101(101^ 61686(1 1611 ,8־81.^ 6116^ 1)8111 8180110 106111 1)1111!60(1161 816 600^ ,60(1־8161 616116ז\\ כל הקורא את שירי האהבה של החושקים התימנים לא ינוד להם ודבריהם לא לא יעוררו בקרבו חמלה וחנינה כי אם ירעישו את לבו ועוררו בו משי שורה ואמין. הם ידברו אל אהובותיהם בתקף ומריצות ומענה רך ונעים ישימו בפיהן הנה. המה ידעו כי תפארת שר שורתו וחולשת האשה\'אהכתה, ואותם הדברים הרכים והנעימים אשר ידבח החושקים הספרדים ישימו התימנים בפי החושקות. אבל הם חלילה להם לדבר בנעימות ותחנונים! הטה יאמרו כי האהבה תאמץ את הלב ולא תחלישהו, תחיה את הנפש ולא תמית אותה; האהבה תוכל להחלות רק את הנשים ולא את השרים, ואוי לו לשר אשר יחלה באהבתו! את האהבה העוה הואח נמצא בכל פרטיה ב.שיר השירים־: הדור הוא אמיץ לב .מדלג על ההרים ומקפץ על רשעות־, והוא בא אל רעיחו מן המדבר אשר ישב בו כל ימי הסחו לקחת אותה אליו והוא מבטיחה כי כבר עבר הטתו והגשם חלף הלך לו והאביב חדש את נעורי הט;ע: הנצנים שאו בארץ עת הזמיר הניע וקול החור נשמע כארץ. התאנה חנטה פניה והכרמים סמדר נתנו ריח, ולכן הגיעה העת, כי תקום רעיחו ותלך אחו אל משכנו. אבל היא רכח לב דראה פן לא עכר עוד הסחו ולא חדל עוד הנשם, על כן היא עש ממחתרת בחנד הסלעים ובסחר המדרגה. היא עונה אוחו כי תלוה אליו כאשר יציצו הפרחים והוא יהיה .רועה בשושנים־, אבל עתה לא תאבה ללכת אחריו והיא שולחת אוחו מעל פניה עד אשר יפוח היום- כלומר: יאיר היום וצללי העננים ועבי הגשם ימסו להם ש,שמש תצא להאיר על הארץ ועל הדרים עליה. היא סחבה אל דשה בכליון עינים על משעה בלילות׳ אך הוא לא יבוא, לק תצא לבקשהו בשוקים וברחובות