Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 143

143 השירה העברית והערבית אל פני רעיהו וכמעט שיתפלא איך היה נד. אומץ לב לצאת אחריו כסדבר לבקשהו והוא אומר: .מי ואח עולה מן המדבר מתרפקת על דודה*. והיא עונה לו: אל נא תעזבני. שימני נא כחותם על לבך. כחותם על זרועך והיא מתאמצת ומתחזקת ואינה מרנישה עוד כאב הארבה כי אם את אשה: כי עזה כמות אהבה. קשה כשאול קנאה. רשפיה רשפי אש שלרבתיה, מים רבים לא יוכלו לכבות את הארבה ונהרות לא ישטפוה. באחרונה המה באים אל הכפרים. מתרפקים זה על זה ושונים באדבתם. היא תנגן לו מנגינותיה והוא מתרגש מהולה, ואומר לה: היושבת בגנים, וחברים מקשיבים לקולך. אל תדומי. השמיעיני נא קולך הערג האביב עבר, הקיץ חלף לו וימי החרף קרבו לבוא ולכן בא הקץ נם לחברתם. היא שולחת אוחו עוד הפעם מעל פניה עד אשר ישוב האביב ויתראו עוד הפעם: ברח ודמה לך לצבי או לעפר האילים על הרי בשמים! הנה זה הוא חוק שיר השירים לפי דעתי. ובודאי חסרים דברים רבים בנוף השירה הנפלאה הזאת ואת חסרונם נרניש מדי קראנו אותה. היוצא מזה, כי הדוד הוא נמר האחכה ורעיתו היא חולת הארבה. הארבה לא המסה את לבו והוא סר למשמעת חשוקתו: היא שולחת אותו מעל פניה והוא עושה כדבריה. נם בעת היותו עמה הוא גבור ואביר לב. רוחו כל כך עזה עד שהוא רואה ש כאהובתו מעט כח וננורה, ואם לא כנפשה לכל הפחות במראיה החיצוני. היא איומה בעיניו כנדנלות. צוארה כמגדל דוד בנוי לתלפיות, ושערותיה תלתלים המרדות על כתפיה הן בעיניו כאלפי המגינים התלוים על מנדל דוד וכשלטי הנבורים חעשוים כחוליות חוליות של קשקשים. עיניה חרדבנה את נפשו ולא תשפוכנה את דמו. אפה כמגדל-הלבגון, ראשה עליה ככרמל, קומתה כתמר. ולעומת זאת, רעיתו חולת הארבה, היא\כל כך רכה ונעימה עד שאינה רואה ברורה כי אם את חמודות הטבע_וכל'הדברים היפים אשר בו. כלו מחמדים ורק מראהו בכלל נדמה לה כלבנון, ומבנה נויתו איתן וחזק כאחד מארזיו. רואים אנו נשירה הזאת דברים הרבה המתאימים לדברי שירות הערבים התימנים וקרובים הם להם במהלכם ורוחם. ואנכי יודע בבירור שאם אך נעמיק חקר בשירת התימנים אז נבין יותר טוב את שירת כתבי הקדש,׳ ומי יתן ושמו זאת משוררינו אל לבם למק יוכלו להבין היטב אח השירה העברית המקורית, ואז יוכלו לשיר לנו שירים עברים בכל פרטיהם ולא שירים אירופיים. פפד־מ. א. ש. יחזקאל לבית יהודה.