Mim-mizraḥ û-mim-maʿarāv · 1899-01-01 · חוברת ד · p. Seite 136

ממזרח וממערב 136 ביניהן בסיומי המנע: הערבים אשר חיו למגי מחסד תארו את המנע נכחו ובעוזו והערבים הססרדים תארו אוחו בנעמו והדרו. והדבר הזה סשוט הוא. הערבים הקדמונים חיו בתימן, ארץ הררי חול וארץ בתה ושממה, ורעננות הטבע נעדרה בה, לכן לא יכלו לתאר כי אם את כ ח הטבע ועוזו, כי לא הכירו את רוך הטבע היסה והנעים הנהדר ברקמת הצמחים וכמעטה השושנים והסרחים. לעומת זאת לא הכירו הערבים הססרדים את עוז הטבע וכהו. אמנם נם נשירה הדמיונית של אלה האחרונים נרגיש שטי שטבל לחשנו לחסרון. המשוררים התימנים לא חזו חזיונות נעלים ונשגבים משכל האדם ומחשנתו, ורק מעט מזעיר נמצא מעין דמיונות טוסרזים ומונזמים הנמצאים נמרה גדושה בשירי הססרדים, כי אלה חזו חזון, רב חזון, ר שוו לנגד עיני דמיונם, מחזות נשגבים מהבנתנו הסשוטה, מחזות שהם לפעלה מן הטבע. הם התרוממו כרוחם ויעוסו אל מרומי שחק הדמיון ויראו פה שאין עין שכל האדם יכולה לראות, ולולא פליצתם הלוקחת לבנו בקסמיה כי אז לא הרנשנו שום עונג רוחני בהם. אך בשירי ענתר(עיי אדותיו בלוח א־י תרניז) נפצא דפיוטת כאלה, אבל נם הם אינם מוסתים יתר מדי על הפרה אם נשום לשירי הססרדים. הוא אומר לפשל: אל שמי שחקים לעלות נטיתי ובוככים רצים תחתי ראןתי מי רמים ונכאים לה^ני לאי ולמצוא אף ךשמי מסעי לא;כולו ובמקום אחר יאמר: לי בית עלי עש וכימה בנ;תי ומעל לכוכבי שחק משכן לי כוננתי בתי עליונים לפניו יכרעו :?זוזו ומשכנות גבירים ממנו יבושו יח$ךו ובאחת משירותיו יתאר גבורתו בלשון מדברת גדולות באפרו: הן מחומר חזק מברזל קורצתי ולבי חזק ומוצק הגך.ו והברזל מרוב ימים {לד. יבלה ואנכי טעדנתי עוד לא בליתי! בסער מלחמה נולדתי ומחלב דמי קרבות ץקתי. לא לרומח בבשרי חלק ולא מנה ולא מאברי לחרב מחיה,עך מתי. את דמי אויבי בגלגלות ראשיהם שקיתי. אך את צמאוני הרב עוד לא הרויתי